למחרת היום הוציא המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, תת-אלוף בנימין בן אליעזר (המשיב השני לעתירה זו), צווי גירוש לפי תקנה 112 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, נגד פהד דאוד אל-קוואסמה, ראש עיריית חברון; נגד מוחמד חסן מלחם, ראש עריית חלחול, ונגד רג'ב ביוד אל-חטיב אל-תמימי, שהנו אימאם מסגד אל-אברהימי והשופט השרעי הראשי בחברון.
כך, למשל, נאמר בהודעה מיום 9.11.79 מטעם המשיב, שר הבטחון, בבג"צ 756/79 (פרשת באסם שכעה):
"מאליו מובן כי בטרם יבוצע צו הגירוש פתוחה הדרך בפני בעלה של העותרת לפנות לועד המיעץ על פי תקנה 111(4) לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945 ולמצות את כל הדרכים החוקיות כדי לערער על צו הגירוש, לרבות הבאת ענינו בפני בית משפט נכבד זה".
אין זאת כי החידוש הפרשני, שמר בך ביקש לחדש, לא הועלה אלא כדי להצדיק בדיעבד התנהגות של המשיבים, שאין להצדיקה על-פי הדין הקיים.
חברי הנכבד, הנשיא, גוזר גזירה שווה ממה שפסק בית-משפט זה לעניין זכותו של אסיר להופיע ולטעון לפני ועדת שחרורים, בטרם תפקיע רישיונו להתהלך חופשי; אך אין הנדון דומה לראיה, ששם הקשיב בית-משפט זה-לאחר מעשה-לכל הטענות, שהיו בפי האסיר-העותר, ומשמא, שאין בהן ממש ואין הן נוגעות לעניין הנידון, לא ראה ליתן לו צו-על-תנאי, רק על-מנת שיחזור ויטריד את ועדת השחרורים לחינם (בג"צ 353/65 בעמ' 174).
...
אילו באה לפנינו ראיה, ואילו נחה דעתי, שאמנם קיימת סכנה מוחשית, שעם שוב העותרים לבתיהם ייפגע ביטחון הציבור באזור יהודה ושומרון פגיעה של ממש, שוקל הייתי בכובד ראש, אם לא מן הדין הוא להימנע מליתן לעותרים סעד, על-מנת למנוע אותה פגיעה.
אלא שלא כמו חברי הנכבד, הנשיא, סבור אני, שיש לעשות את הצו-על-תנאי למוחלט ולא לבטלו.
בנסיבות אלה גם אני סבור, כפי שנאמר בפסק-דינו של מ"מ הנשיא השופט ח' כהן, שלא נסתרה אף לכאורה ההנחה, שההחלטה להשתמש כלפי העותרים באמצעי גירוש נתקבלה כדין ובתום-לב.
דעתי היא, שבנסיבות, כפי שהיו קיימות באותו זמן שצווי הגירוש הוצאו ובוצעו, רשאים היו המשיבים לבצע את צווי הגירוש, מבלי שניתנה קודם לכן ההזדמנות לעותרים לפנות לוועדה המייעצת.
