עתירות נגד תחנות דלק פיראטיות: דרישה לאכיפת החוק

התובעת עתרה לביטול צו פינוי שניתן מכח חוק מקרקעי ציבור (פינוי קרקע), התשמ"א – 1981 וכן עתרה לעכב את ביצוע הצוו עד למתן החלטה בתובענה.

התובעת טענה כי הממונה מר אילן ישורון אשר חתם על הצוו משמש גם כחבר מועצה אזורית נווה מדבר וחבר בועדה המקומית לתיכנון ובנייה אבו בסמה וכמי שפעיל בעיצוב מדיניות התיכנון והאכיפה והדבר מקים חשש לניגוד עניינים.

טענות נוספות שהעלתה הנתבעת הן כי לתובעת יש בית מגורים בו היא מתגוררת וכי במקום פעלה תחנת דלק פירטית ועמד צובר סולר עם משאבה (אשר פורקה לאחר הוצאת הצוו ולפני הדיון בתיק זה) וכן נמצא במקום שלט נושא כיתוב בערבית "עופות נקיים". בתגובתה מתייחסת הנתבעת גם לאנטרס הצבורי במילחמה בפלישות למקרקעי ציבור.

קיימים 4 תנאים מצטברים הנדרשים להפעלת סמכות זו, כפי שעולה מסעיף 4 לחוק והם כדלקמן: (1) אדם תפס מקרקעי ציבור, (2) הממונה שוכנע כי התפיסה היתה שלא כדין, (3) הצוו ניתן בתוך 6 חודשים מיום שהתברר כי התפיסה היתה שלא כדין, (4) הצוו ניתן תוך 36 חודשים מיום התפיסה.

...

אשר על כן, התובענה נדחית.

על מנת לאפשר לתובעת להיערך אני קובעת כי פינוי המבנה יתבצע לא לפני 1.7.14 ובמועד זה הצו הזמני שניתן ביום 11.3.14 יבוטל.

התובעת תשלם לנתבעת הוצאותיה בסך של 4,000 ₪ אשר יועברו לנתבעת מכספי הפיקדון שהופקדו בתיק.

עוד הפנה ב"כ הנאשמים לבג"צ 10202/01 אירגון הסוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נגד היועץ המשפטי לממשלה ואח', נז(5) 713, לפיו אכיפת דיני התיכנון והבניה על ידי הועדה המחוזית במקום הועדה המקומית צריכה להעשות רק במקרים חריגים ואסור שייעשה בכך שימוש תכוף.

" [ההדגשות שלי – ע.נ] בהמשך קובעות ההנחיות במפורש כי: "אין באמור בהנחיה זו כדי לפגוע בסמכות היועץ המשפטי לממשלה או מי מטעמו להורות לגורמי האכיפה לפתוח בחקירה או לנקוט הליכי אכיפה ולקבוע את הגורם שיבצעם ו/או ליתן הנחיות לניהול ההליכים, ואין היא חלה על החלטה כי ייצוג הועדה המקומית בעיניין או בעניינים מסויימים יהיה על ידי מערך התביעה של המדינה." בעפ"א 25857-07-15 מדינת ישראל נ' אונגר ואח' (2.3.2016) (להלן: "עניין אונגר"), שניתן לאחרונה על ידי כבוד השופטת הבכירה נגה אהד בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד, ואליו הפניתה ב"כ המאשימה, הבהיר בית המשפט המחוזי כי סמכותה של המדינה באמצעות היועץ המשפטי לממשלה לא צומצמה על ידי הנחיה 8.1101, הנ"ל. כפי שקבעה כבוד השופטת אהד, ההנחיה עצמה חזרה על כך כי הסמכות היא מקבילה "הן בשלבי הפיקוח, הן בשלבי החקירה, הן בשלבי התביעה ואפילו לאחר שהוגש כתב אישום על ידי התובע המקומי והחל משפט לפי כתב האישום שהוגש". מכל האמור לעיל עולה כי דרישת הכתב עליה משליך ב"כ הנאשמים את כל יהבו, אין בה כלל דרישה מהותית שיש בה לאיין את סמכות היועץ המשפטי, בהיעדרה.

כך, בג"צ זה דן בעתירה לחייב את גורמי אכיפת החוק להעניק עדיפות עליונה למאבק בתחנות דלק פירטיות, ואין ההקשר בו הובאו הדברים ביחס לסעיף 28, אליהם מפנה ב"כ הנאשמים, דומה לענייננו אנו.

...

כך שאף טענת ב"כ הנאשמים, כי אין מדובר במקרה חריג המצדיק את הפעלת הסמכות, דינה להידחות, ולא מצאתי בטענותיו של ב"כ הנאשמים נימוק משכנע להבחין בין עניין אונגר לבין ענייננו.

כפי שפורט לעיל, לא שוכנעתי כי הגשת כתב האישום דנן, נעשתה בחוסר סמכות המצדיק את ביטולו.

סיכום מן הטעמים האמורים לעיל ובכל נסיבות העניין, לא ראיתי להיעתר לבקשה, והיא נדחית.

נתוני רקע ועיקר טענות הצדדים: ביום 14.8.2014 הגישה המשיבה בקשה לפי סעיף 17 לחוק רשוי עסקים, תשכ"ח- 1968 (להלן - "החוק"), ובה עתרה לבית המשפט לצוות על המבקשים (המשיבים בבקשה המקורית) או מי מטעמם להפסיק לאלתר את הפעילות העסקית בתחנת הדלק, לאסור עליהם לנהל עסק בשטח התחנה הטעון רשוי אם אין בידיהם רישיון או היתר זמני כדין, לאסור עליהם העברת הבעלות או החזקה בעסק למי שאין בידו רישיון או היתר זמני כדין לניהול העסק, לחייב את המבקשים לסגור את תחנת הדלק לרוקן את הדלק שבה ולחסום גישה אליה באופן מידי, וכן להקנות סמכות למשטרת ישראל לאכוף את הצוו.

עפ"י הנטען, במיתחם התחנה מופעלת תחנת דלק פירטית אשר פועלת ללא רישיון עסק ובנגוד לצוו הריסה אשר ניתן כנגדה בשנת 2011 ובנגוד לצוו הפסקה מינהלי אשר הושת עליה עוד בשנת 2007.

לסיום טוענים המבקשים, כי הצוו השפוטי אינו עולה בקנה אחד עם דרישות המידתיות והסבירות שבחוק יסוד כבוד האדם וחירותי וחוק יסוד חופש העיסוק, ואף אינו עולה בקנה אחד עם אמות המידה הנדרשות למתן הצוו בנסיבות העניין, וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, טרם הוכחה אשמתם של המבקשים, שזכות החפות עדיין עומדת להם; והשנייה, שבפועל תחנת הדלק איננה מסכנת את בריאות או בטחון הציבור ולא פוגעת באיכות הסביבה וזאת לאור האישורים שצורפו לבקשה ואף הוגשו למשיבה, כשהכוונה היא לאשורים מטעם גורמים שונים, כגון: משירותי הכבאות, מהנדס המועצה המקומית ומשרד איכות הסביבה, ועוד.

...

על אף זאת, שוכנעתי כי נסיבות המקרה מטים את כף המאזניים לטובת המשיבה ובעד הותרת הצו השיפוטי על כנו.

ומכאן, שדין הטענה בנדון להידחות.

אשר על כן, אני מורה על דחיית הבקשה לביטול הצו השיפוטי, אם כי בסייגים הנדרשים לשם שמירה על מידתיות בין האינטרסים המתנגשים, כפי שיפורט מטה.

בהקשר לתכלית החוק ניתן להפנות לפסיקת בית המשפט העליון, אשר ניתנה טרם חקיקתו ואשר עמדה בבסיסו: "חסימת דרכן של התחנות הפיראטיות למקור שממנו הן שואבות את הדלק, היא אמצעי אכיפה שאין לו תחליף" (בג"ץ 10202/01 ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(5) 713, בעמ' 719, דברים אלה הוזכרו בדברי ההסבר להצעת החוק).

באשר למסגרת להקף הבקורת השיפוטית בהליך המוגש במטרה לבטל עיצום כספי, אציין כי מדובר בהליך מינהלי לכל דבר ומכאן נגזרת גם דרך הבקורת השיפוטית, וזאת בין אם תקיפת העיצום הכספי מתבצעת בדרך של ערר לבית המשפט השלום או בדרך של עתירה הנידונה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (השוו: רע"א 7855/17 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' קבוץ בית אלפא, 6.8.2019).

כאמור ובאשר להוראות חוק משק הדלק מדובר בנורמה מסדירה שמטרתה הטלת אחריות על המספק דלק לוודא שאספקת הדלק מבוצעת לתחנה מורשית, ומכאן נגזרת הסמכות להטלת עיצום כספי מנהלי שאינה מותנית בהוכחת יסוד נפשי (שהיה נידרש ככל שמדובר היה באכיפה פלילית).

להשלמת התמונה בלבד אציין כי לאחר הדיון הגישה המשיבה הודעת עידכון (שלא התבקשה), ובה ציינה כי הוגש כתב אישום נגד מפעיל התחנה וההליך הפלילי באותו מקרה הסתיים.

...

דיון והכרעה לאחר בחינת החומר שצורף לתשובת המשיבה שוכנעתי כי בפני המנהל הונחו ראיות מינהליות שלפיהן התחנה סיפקה סולר לצרכנים מהציבור, כאשר מסרטונים שצולמו במקום עלה שבמקום בוצע תדלוק הן לאוטובוס שאינו קשור למקום והן לרכב פרטי.

מכל מקום וכאמור לעיל, אני מקבל את טענת המשיבה שלפיה העורר לא העלה בערר כל טענה בענין ובודאי שלא ביסס כל טענה להפליה באכיפה.

לאור האמור ומאחר שלא מצאתי עילה להתערב בשיקול דעת המנהל, נדחה הערר.

לפנינו עתירה למתן צוים על-תנאי, בגדרה התבקשנו להורות למשיבים 5-1 "לנמק מדוע אינם נוקטים לאלתר בכל הפעולות הנדרשות לשם חיוב מקימי ומפעילי המזבלה הבלתי חוקית הממוקמת בסמוך לצומת פסגות שבבנימין, דרומית לתחנת הדלק מעבר מכמש, בהוצאות פינוי ושקום האתר, אשר מומנו ע"י המשיבים מהקופה הציבורית"; עוד התבקשנו להורות למשיבה 6 "לנמק מדוע לא תפתח ללא דיחוי בחקירה פלילית כנגד האחראים לבצוע העבירות הנרחבות במסגרת הקמת והפעלת המזבלה הבלתי חוקית"; לבסוף התבקשנו להורות לכלל המשיבים "למסור לעותרת ללא דיחוי את פרטי העבריינים – המחזיקים במזבלה הבלתי חוקית, הנמצאים בידיהם, על מנת שניתן יהיה לצרפם לעתירה". הרקע לעתירה לפי המתואר בכתב העתירה, במהלך שנת 2019, הישתלטו אנשים על אתר הסמוך לצומת פסגות שבמועצה האזורית מטה בנימין באיזור יהודה והשומרון (להלן: האיזור), והחלו לשפוך במקום פסולת ולשרוף אותה (להלן: המזבלה).

ביום 17.11.2019, פנתה העותרת אל משיבים 2, 3, 5 ו-6 ודרשה כי אלו ינקטו בהליכי פקוח ואכיפה נגד הפעלתה הבלתי חוקית של המזבלה, הליכי שקום השטח והליכים פליליים נגד מקימי ומפעילי המזבלה.

כן טוענים המשיבים, כי הם נקטו ונוקטים בצעדים שונים כדי להיתמודד עם התופעה של הקמה והפעלה של אתרים פירטיים להשלכה של פסולת בכלל, ועם המזבלה מושא ענייננו בפרט.

...

זאת ועוד, לא מצאנו כל עילה להתערבות שיפוטית בנוגע לסעדים שעניינם אי פתיחה בחקירה פלילית והגשת כתבי אישום.

אנו סבורים, כי המקרה שלפנינו אינו עומד, ולו בקירוב, ברף הנדרש להתערבותנו בכגון דא. כמצוין, המזבלה מושא ענייננו אינה מופעלת באופן מוסדר על-ידי גורם מרכזי, אלא שהפינוי של הפסולת אליה, והטיפול בה שם, נעשים על-ידי גורמים רבים, שזהותם אינה ידועה למשיבים.

בהתאם לכך, ומקום בו העבריינים שנתפסו מפנים פסולת למזבלה אינם "מקימי ומפעילי" המזבלה, אלא חלק מקבוצה רחבה של אנשים המשליכים את הפסולת שלהם באתר זה באופן ספוראדי; ובשים לב לכך שאין למשיבים מידע על אודות האחראיים על הקמת המזבלה והפעלתה, ככל שישנם כאלה – לא ניתן להיעתר לסעד השני שהתבקש בגדר העתירה, להורות על פתיחת הליכים פליליים נגד "האחראים לביצוע העבירות הנרחבות במסגרת הקמת והפעלת המזבלה". נוכח האמור, העתירה נדחית.