עתירות נגד צו הריסת בית מחבל שביצע פיגוע דקירה

כן אזכיר כי מי שביצע בפועל את פיגוע הדקירה הקטלני (מוהנד חלבי) נהרג במקום על ידי כוחות הבטחון, ונגד ביתו הוצא צו הריסה, והעתירה נגד הצוו נדחתה זה מכבר (בג"ץ 8567/15 שפיק חלבי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית (‏28.12.2015)).

...

המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה.

על רקע הדברים הללו, נקבע בפסיקה כי מדיניות המפקד הצבאי בנוגע להריסת בתים מחייבת מעקב ובחינה מתמידים: "...רחב ככל שיהיה שיקול הדעת של המפקד הצבאי, ועל כך עמדנו מעלה, סבורני כי עקרון המידתיות אינו מאפשר להמשיך להניח לעד כי בחירה באפשרות הדרסטית של הריסת בתים או אף אטימתם משיגה את המטרה המיוחלת של ההרתעה, בלא שיובאו יתר נתונים המאמתים השערה זו באופן שניתן להידרש אליו. מקובל עלינו כי ישנו קושי למדוד דבר זה, ובית משפט זה עמד על כך לא פעם (בג"ץ 2006/97‏ ג'נימת נ' אלוף פיקוד מרכז, פ''ד נא(2) 651, 655 (1997); עניין עואודה, פסקה 24; עניין קואסמה, פסקה 25). אולם כאמור, לטעמי, השימוש בכלי שהשלכותיו על קניינו של אדם גדולות, מצדיק עיון מתמיד בשאלה אם אכן הוא נושא פירות; כך במיוחד שאף בקרב גורמי צה"ל הועלו טענות לעניין זה, וראו למשל מצגת ועדת האלוף שני, שמחד גיסא נאמר בה כי יש תמימות דעים בין גופי המודיעין לגבי תועלתו, ומאידך גיסא נאמר, תחת הכותרת 'תובנות מרכזיות', כי 'כלי ההריסה במסגרת המרכיב ההרתעתי 'שחוק'' (שקופית מספר 20). לכן, סבורני כי על גורמי המדינה לבחון מעת לעת את הכלי והתועלת שיש בו, לרבות עריכת מעקב ומחקר בסוגיה, ואף להביא בפני בית משפט זה לפי הצורך בעתיד, וככל הניתן, נתונים המצביעים על אפקטיביות האמצעי של הריסת בתים כהרתעה, במידה כזו המצדיקה את הנזק למי שאינם נחשדים או מואשמים." (דברי השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בעניין המוקד להגנת הפרט, פסקה כז).

אין בכל האמור לעיל כדי להקל ראש כלל ועיקר במעשים המזוויעים שביצעו מחבלים שידיהם מגואלות בדם.

סיכומו של דבר הגעתי לכלל מסקנה, כחברי השופט מזוז גם אם לא מטעמיו, כי דין העתירה להתקבל.

כתב האישום מיפרט בהרחבה את השתלשלות האירועים עובר לרציחת המנוח, בכלל זה ההחלטה שגמלה בלבו של קמיל לנצל את השהות בישראל על מנת לבצע פיגוע דקירה ממניע לאומני, ולגרום למותם של יהודים, באשר הם יהודים.

ביום 6.11.17 הוציא המשיב 1 צו החרמה והריסה לבית בו התגוררו הנאשם ומשפחתו (להלן: המבנה) שזו לשונו: "בתוקף סמכותי כמפקד כוחות צה"ל באיזור, ובהתאם לתקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת חרום), 1945, וכן מתוקף הסמכויות המוקנות לי לפי כל דין ותחיקת הבטחון, והואיל וצרכים צבאיים דחופים מחייבים זאת, הנני מצוה בזאת על החרמת והריסת המבנה המתואר להלן: המבנה בקבטיה בו התגורר המחבל מחמד זיאד מחמד אא- רוב ת"ז 404212698. צעד זה ננקט נוכח צורך הכרחי בשים לב לכך שהנידון ביצע פיגוע אלים ביום 4.10.17, במסגרתו רצח אדם. חל איסור לבנות כל בינוי בדירה נושא צו זה". המבנה שאליו מתייחס הצוו מצוי כאמור בבעלות העותר 1.

במסגרת האיזון בין הערכים השונים המנויים לעיל, ובהתאם למבחני המשנה של המידתיות, הכירה הפסיקה במספר אמות מידה לשם תיחום סמכותו של המפקד הצבאי בבואו להפעיל את הסמכות המוקנית לו מכוח תקנה 119 ולהורות על הריסת ביתו של חשוד בפעולות טירור, בכללן – חומרת המעשים המיוחסים לחשוד; עוצמת הראיות נגדו; מידת מעורבותם של יתר דיירי הבית וזיקתם הקניינית לבית; זהותם, מעמדם וגילם של אלו הצפויים להפגע כתוצאה מהריסת הבית; עתוי יישומו של צו ההריסה; וכן היבטים של אפליה ואכיפה שויונית.

...

אני סבור, כי בחינת הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 לאור עקרונות יסוד המתחייבים הן מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ('איש בחטאו יומת') ומדינה דמוקרטית (השוו: בג"ץ 73/53 קול העם נ' שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953)), והן נוכח עקרונות משפטנו החוקתי, בעיקר בהיבטים של מידתיות, כמו גם לאור ערכים אוניברסליים.

עקרונות אלה כולם מחייבים לדעתי את המסקנה, כי לא ניתן לנקוט בסנקציה מכוח תקנה 119 כלפי בני משפחה בלתי מעורבים, וזאת ללא קשר לחומרת האירוע ולתכלית ההרתעתית שביסוד השימוש בסמכות.

נוכח כל האמור, לו דעתי נשמעה, היינו מקבלים את העתירה ומבטלים את צו ההריסה וההחרמה שניתן על ידי המשיב נגד בית העותרים.

בתוך כך צויין כי בהודעת המשיב על הריסת הבית, צויין כי המחבל ביצע פיגוע דקירה, ולא ירי.

דיון והכרעה טענותיהם של העותרים נחלקות לטענות עקרוניות, המכוונות נגד הסמכות הכללית להורות על הריסת בתי מחבלים, ולטענות פרטניות שבהן נתקפת ההחלטה הקונקרטית מושא העתירה.

בעתירתם העלו העותרים, לצד טענות קונקרטיות, גם טענות עקרוניות נגד חוקיות צו ההחרמה וההריסה שהוצא נגד ביתו של העותר 1, הן בהיבט של המשפט הבנלאומי הפומבי והן בהיבט של המשפט החוקתי והמנהלי הישראלי.

...

אני סבור, כי בחינת הפעלת הסמכות לפי תקנה 119 לאור עקרונות יסוד המתחייבים הן מעצם היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ('איש בחטאו יומת') ומדינה דמוקרטית (השוו: בג״ץ 73/53 קול העם נגד שר הפנים, פ"ד ז 871 (1953)), והן נוכח עקרונות משפטנו החוקתי, בעיקר בהיבטים של מידתיות, כמו גם לאור ערכים אוניברסליים.

עקרונות אלה כולם מחייבים לדעתי את המסקנה, כי לא ניתן לנקוט בסנקציה מכוח תקנה 119 כלפי בני משפחה בלתי מעורבים, וזאת ללא קשר לחומרת האירוע ולתכלית ההרתעתית שביסוד השימוש בסמכות.

השופטת ע' ברון: דעתי כדעתו של השופט י' עמית כי דינה של העתירה להידחות.

כנגד דירותיהם של מחמד וח'אלד הוצאו צוי הריסה, עתירות שהוגשו על ידי בני משפחותיהם נדחו וצוי ההריסה בוצעו ביום 4.8.2016 (עתירת בני מישפחת מחמד התקבלה בחלקה בכך שצומצם הקף החלק שנהרס – בג"ץ 5141/16 ו- 5506/16 מחאמרה נ' מפקד הכוחות הצבא בגדה המערבית (24.7.2016) (להלן: עניין מחאמרה)).

במסגרת העתירה דכאן מעלים העותרים שורה של טענות עקרוניות כנגד השמוש בסמכות הקבועה בתקנה 119, שרובן ככולן כבר נדונו על ידי בית משפט זה. על כך כבר נזדמן לי לומר כי "'לא כל אימת שבית משפט זה דן בעתירה שעניינה תקנה 119 לתקנות ההגנה, יש להדרש מבראשית לנושא העקרוני של עצם הסמכות להוציא צוי החרמה והריסה על פי תקנה זו' (בג"ץ 8150/15 אבו ג'מל נ' מפקד פיקוד העורף, פס' 6 (22.12.2015). כן ראו דברי השופט א' שהם בעיניין מחאמרה בפס' 29 והאסמכתאות הרבות שם).

משכך, לא אכביר מילים בשאלות ובסוגיות העקרוניות בנוגע לשימוש בתקנה 119, ואתמקד בטענה העיקרית עליה הושתתה העתירה, ולפיה מעורבותו של יונס בבצוע הפיגוע אינה מצדיקה הוצאת הצוו.

מחמד וחאלד רכשו חליפות ואביזרים נוספים על מנת להתחזות כאנשי עסקים, וכן סכינים ורעל עכברים כדי להערך לבצוע פיגוע דקירה.

...

דין הטענה להידחות.

השניים פנו אל יונס שכנם והוא נעתר להצעתם לבצע יחדיו פיגוע רצח המוני.

סוף דבר שהעתירה נדחית.

כמו בעבר כך גם במקרה הנוכחי אינני רואה מקום לדיון מפורט בטענותיהם העקרוניות של העותרים נגד סמכותו של המפקד הצבאי להורות על הריסת בתי מחבלים שהוציאו לפועל פיגועים חמורים (ראו, בין היתר, בג"ץ 2418/18 קונבע נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, בפיסקה 6 (10.4.2018); ומן העת האחרונה ראו בג"ץ 7961/18 נעאלווה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (6.12.2018) (להלן: עניין נעאלווה); בג"ץ 6905/18 נאג'י נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (2.12.2018)).

עם זאת, בשים לב לכך שבני הבית לא מנעו את הפיגוע וחלקם אף הביעו תמיכה, ובהנתן שצו ההריסה הוגבל מלכתחילה לקומה השלישית של המבנה המשפחתי, אינני סבור כי ההחלטה על הקף ההריסה איננה מידתית.

השופטת ע' ברון: ארי פולד ז"ל נרצח באכזריות בדקירת סכין קטלנית, כשהיה במרכז קניות בצומת גוש עציון; כתב אישום בגין גרימת מותו בכוונה הוגש נגד ח'ליל יוסף עלי ג'בארין, שבעת ביצוע הפיגוע היה כבן 16 וחצי (להלן: המפגע).

...

העותרים טענו כי טענות עקרוניות אלו "נדחות פעם אחר פעם ללא דיון מהותי", ולכן ביקשו לקיים דיון בהרכב מורחב.

השופט ג' קרא: לאחר שעיינתי בחוו"ד של חברי השופט י' עמית, אין בידי להצטרף לתוצאה שאליה הגיע.

התמונה העולה היא של קטין כועס ומתוסכל שהסתכסך עם הוריו, כשעל רקע האמור ביקש לנקום בהם ולהמיט עליהם חורבן והרס.

אומר כבר עתה כי אני מצטרפת לדעתו של השופט י' עמית שלפיה יש לדחות את העתירה, וזאת בכפוף להערות שלהלן.