עתירות נגד אישור תכנית הפרדה מפלסית ברמלה

לפיכך לא נפל פגם בהיבט זה. התחדשות עירונית ותכניות עתידיות לבניה סעיף 6.5.1 בתמ"א 35, קובע כי "מוסד תיכנון הדן בתכנית לתוספת שטח לפיתוח או לבינוי יחליט על הפקדתה רק לאחר ששקל את הצורך בחידוש ערוני ובהרווית הבינוי הקיים ואת האפשרות לבצעם, כתנאי לתוספת שטח לפיתוח או לבינוי". העותרים טוענים כי בכפר סבא מתוכננות ומאושרות אלפי יח"ד ושעל כן ניתן להוסיף יחידות דיור בהליך תיכנוני רגיל במקביל למימוש אותן יחידות דיור שתוכננו במסגרת תוכניות מאושרות.

לשיטתה הדבר עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה 26(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018 שקובעות כי "מותר לצרף בכתב תביעה... כל אדם הדרוש לצורך הכרעה ביעילות ובשלמות בתובענה. ובילבד שהתובענה מעוררת שאלה עובדתית או משפטית משותפת לכל בעלי הדין". תקנה 6 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א–2000 קובעת כי "המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להפגע מקבלת העתירה". העמותה אינה "רשות אחרת הנוגעת בדבר" וכן היא אינה "מי שעלול להפגע מקבלת העתירה". מומחיות העמותה בתחום הגנת הסביבה ומעורבותה בהליכי התוכנית אינן מקנות לה מעמד מיוחד ועדיף על פני אחרים.

תיקון 1 לתמ"א 35 (מ-7.7.2016) קבע שעל מוסד תיכנון לשקול את רציפות השטחים הפתוחים: "מסדרון אקולוגי נועד לקשור בין שטחים טבעיים וערכיים במטרה לאפשר מעבר מינים, חי וצומח. הסימון הנו סכמאטי בלבד כמידע תיכנוני למוסד תיכנון על מנת לשקול את רציפות השטחים הפתוחים. אין בסימון זה כדי למנוע פיתוח או בינוי בשטחים המיועדים לכך". בשנת 2020 החלה הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז מרכז לקדם את תמ"מ 21/3 שינוי מספר 50 - שמטרתה, "קביעת הוראות למסדרון האקולוגי המחוזי". בהתייחס למסדרון האקולוגי במחוז מרכז מציעה תכנית זו תואי חלופי למסדרון הקיים כיום (מסדרון מקוטע עקב גדר ההפרדה ובנייה אחרת) באמצעות רצועת אורך צרה וישרה.

המשיבה 2 בחנה את המעברים שהציעו המתנגדים לתכנית והגיעה למסקנה שלא ניתן להבטיח את ביצועם בשל תנאי הקרקע ומפלסי הגובה בסביבת המסדרון האקולוגי.

...

לא מצאתי שיש להתערב במסקנה זו שגם היא מצויה בתחום מומחיות מוסדות התכנון.

יודגש שהעירייה סבורה שיש לדחות את העתירה והיא אינה חוששת שהתכנית תטיל עליה מעמסה כספית שהיא אינה יכולה לעמוד בה. בעניין זה אני מקבלת את עמדת המשיבות 3-1 כי אין חובה לקבוע בתכנית הוראות לאיזון בין היקף השימוש למגורים לשימושי תעסוקה ומסחר והדבר נגזר מצרכי המקום והתכנון, כפי שנעשה בפועל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, ומאחר שלא מצאתי פגם בהחלטת רשויות התכנון המצדיק התערבות בית המשפט לעניינים מנהליים, אני דוחה את העתירה.

התובעים טוענים כי הפרגולה הוקמה על ידי הנתבעים שלא כדין, גורמת להם מיטרד כבד וחוסמת חלק מהנוף הנשקף ממרפסתם, לפיכך עותרים הם להריסתה.

מדובר בשטח המצוי בהמשך לשטח המרפסת המקורה, מקיף אותה באופן חלקי (בצורת האות ר') אך מופרד ממנה באמצעות קורת הפרדה.

ביום 15.7.18 הגישה הועדה המקומית כנגד הנתבעים כתב אישום לבית המשפט לעניינים מקומיים ברמלה (תו"ב 34042-07-18).

] סעיף 145ד מסמיך את הועדה מקומית לקבוע הנחיות מרחביות בתחום שיפוטה: (א) ועדה מקומית רשאית לקבוע הנחיות מרחביות למרחב התיכנון שלה בעניינים המפורטים בסעיף קטן (ב), ובילבד שאין בהן סתירה להוראות תכנית או להוראות לפי חוק זה. (ב) הנחיות מרחביות יכול שיתייחסו לחזותו ולמראהו החצוני של ביניין, למפלסי הכניסה לבניין, להשתלבות הבניין בסביבתו, לחיבור תשתיות ולעניינים נוספים כפי שקבע שר הפנים.

תקנה 4 לתקנות הפטור קובעת כך: (א) פטור מהיתר לפי תקנות אלה לא ישמש הגנה בפני תביעה אזרחית כנגד המקים, המבצע או המשתמש לפי העניין.

] קבוץ כלל ההוראות דלעיל מלמד אם כן, כי עקרי התנאים לבניית פרגולה בפטור מהיתר בנייה, הנוגעים לענייננו, הם אלו: בניית הפרגולה לא תהיה בסתירה להוראות התוכנית החלה על המקרקעין או בנגוד להנחיות המרחביות; הפרגולה תוקם על הקרקע או על גג המבנה, אלא אם נקבעה הוראה בהיתר, בהנחיות המרחביות או בתכנית, שלפיה מותרת הקמת פרגולה במקום אחר; שטח הפרגולה לא יעלה על 50 מ"ר או על רבע משטח הקרקע הפנוי ממבנים או הגג – לפי הגדול יותר.

...

סוף דבר הקמת הפרגולה במרפסת ביתם של הנתבעים, איננה תואמת את הוראות התוכנית ואת ההנחיות המרחביות ועל כן ממילא היא גם איננה עומדת בתנאי תקנות הפטור.

לאור האמור, אין מנוס מלהורות לנתבעים לפרק ולהסיר את הפרגולה נשוא הדיון ולהשיב את המצב לקדמותו, וכך אני מורה.

סוף דבר – התביעה מתקבלת.

בית משפט השלום ברמלה 03 נובמבר 2021 ת"א 54217-06-12 בוארון נ' איילון בע"מ ואח' בפני כב' השופט הבכיר זכריה ימיני תובעים יוכי בוארון נתבעים 1.חברת נתיבי איילון בע"מ 2.חברת מלר"ג הנדסה וקבלנות בע"מ 3.קבוצת גדיש הנדסה וניהול בע"מ - נמחקה 4.ועדה מקומית לתיכנון ובנייה - מצפה אפק פסק דין משלים

ההליכים עד כה: ביום 8.818 ניתן פסק דין בתביעת התובעת נגד הנתבעות לפיצויים בגין העבודות לבצוע הפרדה מפלסית של הרכבת שברחוב ז'בוטינסקי בבאר-יעקב.

נשלח מכתב מטעם המועצה המקומית באר יעקב לנתבעת 4, במסגרתו צוין כי העבודות יבוצעו בהתאם לסעיף 261(ד) לחוק: "מתוקף סעיף 261(ד) לחוק התיכנון ובניה, תשכ"ה-1965 הריני להודיע לך על ביצוע עבודות התווייה ושלילת פרויקט הפרדה מפלסית מס' 133 בבאר יעקב מתוקף תכנית מפורטת מס' ממ/מק/1551 אשר אושרה ביום 1.7.2009 (י.פ. 5972) ועל פי תכנית מתאר מקומית מס' ממ/2/1551 הסדרת דרל גישה למגרש 14 אשר אושרה בעיתונות לתוקף ביום 20.8.2009". העתק מכתב מיום 10.9.09 מצ"ב כנספח 2.

מבלי לגרוע מהעובדה שבית משפט מחוזי דחה את העתירה וחייב את העותרים בהוצאות משפט בהוצאות משפט בסך 20,000 ₪, הרי כי במסגרת ההחלטה מצוינת גם חשיבות עבודות ביצוע הפרויקט: "במקרה דנן לא ניתן להיתעלם מכך כי העבודות כבר החלו וכי מדובר בעבודות בעלות חשיבות רבה עקב ההיבט הבטיחותי הכרוך בהן, בהיתחשב בכך שמדובר בעבודות של ביצוע הפרדה מפלסית בין מפגש מסילת הרכבת לדרך ראשית, עבודות שיש להן כורח בטיחותי וחשיבות וקדימות מהדרגה הראשונה ( (בג"צ 7803/05 יוסף (יוסי) מושלין נ. שר התחבורה [פורסם בנבו]." היעלה על הדעת כי אילמלא הפרויקט בוצע על פי דין, אזי בית המשפט המחוזי היה לא היה מאשר את ביצועו, לא כל שכן במסגרת עתירה של עסקה בחוקיות ביצוע הפרויקט?"

...

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעת לתשלום פיצויים בגין עגמת נפש.

התובעת תשלם לנתבעות 1 ו-2, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין שניתן ביום 8.8.18 ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

התובעת תשלם לנתבעת 4 כדלקמן: את הוצאות המשפט בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין שניתן ביום 8.8.18 ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

לפי תכנית מפורטת לה/188 החלה על המקרקעין, אשר אושרה למתן תוקף ביום 21.7.1994, וקובעת בין השאר ייעודי קרקע במרכז העירוני של העיר רמלה, המקרקעין נושא הדיון הם בייעוד "מסחר ומשרדים בקומות כניסה וקומה א', ומגורים ביתר הקומות..." (סעיף 12.4).

ביום 14.11.2006 ניתן לא.ג.ו היתר לתוספת מפלס חניה וקומות א, ב, ג, לבניין הקיים, והיתר לשימוש חורג ממגורים למרפאות, שאינו מוגבל בזמן.

ניתן להגיש תכנית לאיחוד וחלוקה ללא הסכמת הבעלים, לפי סעיפים 121-122 בחוק התיכנון והבניה, אך העותרת לא פעלה כן. המשיבים סבורים כי העתירה לא הוגשה בתום לב, וכל מטרתה להראות "אופק תיכנוני" שיתמוך בערר שהגישה א.ג.ו לועדה המחוזית, להתיר לה שימוש חורג במקרקעי א.ג.ו. ועדת הערר אכן נתנה היתר לשימוש חורג, דבר שהוביל לעתירה המנהלית שהגישה הועדה המקומית נגד הועדה המחוזית (עת"מ 6114-08-14).

...

אני דוחה את טענת המשיבות להעדר סמכות בית משפט לעניינים מנהליים: אכן, אין מדובר בהחלטה מפורשת של הרשות, כי אם בבקשת א.ג.ו לאכוף על העירייה לחתום על תכנית מפורטת שערכה, בהתאם להסכם ביניהן.

למרות החלטתי ראוי להדגיש, כי היה על א.ג.ו לפרש כבר בעתירתה, כי קיים מכתב קודם של הוועדה, ולא להימנע מהצגתו כפי שעשתה.

סיכום התוצאה היא שעתירת הוועדה המקומית נגד ועדת הערר המחוזית נדחית.

בית משפט השלום ברמלה 18 מרץ 2024 ת"א 40093-01-19 יוסף ואח' נ' שטריכש ואח' בפני כב' השופט הבכיר זכריה ימיני תובעים 1.זוהר יוסף 2.ציונה יוסף נתבעים 1.דוד שטריכש 2.חנה שטריכש 3.מנחם ששון 4.קרני ששון פסק-דין

לאור האמור לעיל עתרו התובעים לבית המשפט ליתן להם סעדים נגד התובעים, כדלקמן: ליתן צו עשה המורה לנתבעים לפנות את האדמה בחצר ביתם, ואשר נתמכת על ידי חומה המפרידה בין חצרות הבתים של התובעים והנתבעים, החומה אשר ממוקמת בגבול המזרחי שבין בית התובעים שברחוב ערוגות מס' 169 בבית עריף (מיגרש 69) לבין בית הנתבעים שברחוב ערוגות מס1 179 בבית עריף (מיגרש 79); צו עשה המורה לנתבעים לבצע בחומה קו מאסף מים, וזאת מהצד של בית הנתבעים לכיוון הכביש; לבצע איטום בצד החומה שבחצר הנתבעים.

מעיון בתכנית הבנייה של בית התובעים עולה שעל פי המתוכנן הפרש הגובה בין פני החצר המערבית של בית הנתבעים לבין חצרם המזרחית של התובעים הנו 5 ס"מ. מעיון במפת המדידה עולה שמפלס ריצפת ביתם של הנתבעים גבוה ב-14 ס"מ מהמפלס שאושר בהיתר הבנייה, והמפלס הממוצע של חצר הנתבעים גבוה ב- 26 ס"מ ממה שתוכנן.

...

בכתב ההגנה טענו הנתבעים 1 ו-2 שיש לדחות את תביעת התובעים מהסיבות שתפורטנה להלן.

כן נחקר חקירה שכנגד על ידי שני ב"כ הצדדים ועומת עם דו"ח איזוטופ, אך סבור אני שחוות דעתו לא נסתרה.

סבור אני שלאור האמור לעיל, יש לדחות את תביעת התובעים ליתן צו עשה נגד הנתבעים המורה לנתבעים לפנות את האדמה בחצר ביתם, ואשר נתמכת על ידי חומה המפרידה בין חצרות הבתים של התובעים והנתבעים, החומה אשר ממוקמת בגבול המזרחי שבין בית התובעים שברחוב ערוגות מס' 169 בבית עריף (מגרש 69) לבין בית הנתבעים שברחוב ערוגות מס1 179 בבית עריף (מגרש 79).

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: אני דוחה את תביעת התובעים ליתן צו עשה נגד הנתבעים המורה לנתבעים לפנות את האדמה בחצר ביתם, ואשר נתמכת על ידי חומה המפרידה בין חצרות הבתים של התובעים והנתבעים, החומה אשר ממוקמת בגבול המזרחי שבין בית התובעים שברחוב ערוגות מס' 169 בבית עריף (מגרש 69) לבין בית הנתבעים שברחוב ערוגות מס1 179 בבית עריף (מגרש 79); אני מורה לנתבעים, ביחד ולחוד, להתקין במגרש ביתם תעלה (אפשרית גם מיריעות איטום שתודבק לאורך הקיר בצד הנתבעים ושוליה יהיו מתחת לפני הקרקע) אשר תוביל את מי הנגר ממגרש הנתבעים לכיוון הרחוב; אני דוחה את דרישת התובעים שהנתבעים יבצעו איטום בצד החובה שבחצר הנתבעים; ככל שיחול שינוי לרעה כלשהו בגדר, יכול כל צד לפנות לבית המשפט בתביעה מתאימה; בנסיבת העניין, אין צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.