כמו כן, נטען כי בשונה מדבר חקיקת משנה או חקיקה ראשית, התחשיב שעל בסיסו נקבעו התעריפים הוא מיסמך פנימי שכלל לא מפורסם, וניתן לקבלו מידי הרשות רק לאחר דרישה מכוח חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, כך שאין לראותו כדבר חקיקה או כאקט שילטוני שהוא בר-תקיפה רק באמצעות תקיפה ישירה, ואין זה סביר לידרוש מן האזרח לתקוף את התעריף בתוך 45 יום ממועד התשלום, שכן אין לאזרח כל דרך לדעת אם שיעור ההיטל שנגבה ממנו תקין אם לאו.
קיצורו של דבר: מדובר לפנינו בהליך אזרחי, שבו תובעת המבקשת מן המשיבה סכום כסף, אף-על-פי שכדי להגיע למתן הסעד לו עותרת המבקשת יהא על בית המשפט לידון בשאלות מתחום המשפט המנהלי; בגישה זו שאנו נוקטים אין רבותא, וכבר פסקנו, שרשאי בית המשפט האזרחי להעניק לפלוני סעד כספי בגין מעשה עוולה שבוצע על-ידי רשות ציבורית באי-שימוש נאות בשקול הדעת שהוקנה לה על-פי החוק [.
בהעמידו את השיקולים השונים על כפות המאזניים, הבהיר השופט פוגלמן כי הבכורה נתונה לעיקרון חוקיות המינהל:
"עיקרון חוקיות המינהל הוא אבן המסד לפעילותה של הרשות המינהלית באשר היא ועליה להקפיד בו קלה כבחמורה בכל הנוגע לגביית תשלומי חובה מן האזרח. יש לזכור כי גביית תשלומי חובה מן האזרח אינה פעולה המבוססת על שתוף פעולה רצוני בין הרשות המינהלית לבין האזרח, אלא פעולה שלטונית הנעשית בכוחה הכופה של הרשות המינהלית המעוגן בדין. לפיכך, כאשר ניתקל האזרח בדרישת תשלום העוטה איצטלה רשמית, זכאי הוא להניח כי מאחוריה מקור סמכות מתאים ואין לחייבו להוסיף ולבדוק סוגיה זאת מיוזמתו. הדברים יפים הן כאשר מדובר בתשלומי חובה 'רגילים' כגון תשלום ארנונה, הן כאשר מדובר בתשלומי חובה שהרקע להטלתם הוא מיכרזי. כך משום שלדידי, אין בעובדה כי האזרח ניכנס מרצונו למסגרת המכרזית כדי לשנות מאופייה המנהלי-שילטוני של פעולת הגבייה. במילים אחרות, העובדה שעקב ההתמודדות במיכרז קיבל על עצמו האזרח לשלם תשלומי חובה הכרוכים במיכרז, אין משמעה כי 'חשף' עצמו לסיכון של תשלום תשלומי חובה הנעדרים בסיס חוקי, סיכון שאין זה ראוי להכיר בו מבחינה נורמאטיבית. מסקנה שונה אף עלולה ליצור תמריץ שלילי לרשויות בנוגע להקפדה על חוקיות פעולת הגבייה. בהקשר זה יש לזכור כי היכולת למנוע את פעולת הגבייה הלא חוקית נימצאת בראש ובראשונה בידי הרשות המקומית. זו אמונה על התקנתם ותקינותם של חוקי העזר שלה, בידיה מלוא המידע הדרוש לכך ובאפשרותה לתקנם מעת לעת" (שם, פסקה 35).
...
לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.
אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.
ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).
לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.
