בפסק הדין נשוא העירעור הורה בית המשפט קמא למערערת, עריית הרצליה (להלן: המערערת), לאפשר למשיבה להמשיך ולקיים את עסקיה בשדה התעופה בהרצליה במתכונת בה התנהלו במשך שנים, וזאת עד ליום 1.6.2004 או עד להשלמת התוכנית שתתיר שימוש בשטח לעסקי המשיבה או עד למציאת מקום חלופי לעסק שהיא מנהלת, הכל לפי המועד המאוחר יותר.
בעקבות אישורה של תמ"א 15, הגישו המערערת בהליך דכאן ועותרים נוספים את העתירות נשוא פסק הדין בפרשת עריית הרצליה, בהן התבקש בית משפט זה להורות על הפסקת הפעילות האוירית בשדה, על סגירתו ועל העתקתו לאתר חלופי.
...
עם זאת, ובמובן זה מצאנו הגיון בטענת המערערת, מצאנו כי בניגוד לקביעת בית המשפט קמא, על המערערת לאפשר למשיבה לקיים את עסקיה בשדה התעופה עד להשלמת ההליך התכנוני שיסדיר את הפעלת שדה התעופה או עד להכשרת אתר חלופי להפעלת שדה התעופה, לפי המוקדם מביניהם.
מכלול היבטים אלה מוביל אותנו למסקנה כי במצב הדברים הנוכחי הפתרון הראוי, הנותן מענה שלם למכלול האינטרסים הרלוונטיים, קורא לדחיית הערעור, תוך הפניית הצדדים לשוב ולגבש מתווה מסודר לפעילות המשיבה, בהתאם לנסיבות התכנוניות הנוכחיות וליכולותיה העסקיות המעשיות.
נוכח עמדת היועץ המשפטי לממשלה, אנו סבורים כי מן הראוי שנציגיו יסייעו אף הם למערערת ולמשיבה בגיבוש מתווה פעולה סדור, שיאפשר את המשך פעילות המשיבה בשדה, אם וככל שזו מתקיימת וטרם הופסקה, והכל מבלי לחרוג מן העקרונות שהוצבו בפסק דיננו בפרשת עיריית הרצליה ותוך שמירה על האינטרס הציבורי במציאות המורכבת השוררת בשדה.
ברי כי על הרשויות להמשיך ולתור אחר פתרון הולם לבעייתיות הכרוכה במצב דברים זה.
בכפוף לאמור לעיל, מצאנו לדחות את הערעור, בלא צו להוצאות.
