בעע"מ 3717/18 ד"ר פרץ נ' הועדה הבוחנת של לישכת עורכי הדין בישראל (10.6.18), אמר כב' השופט י' עמית, בין השאר, את הדברים הבאים -
"פתחנו ואמרנו כי בחינות לישכת עורכי הדין מובאות תדיר בפני בית משפט זה. יש לזכור, כי עריכת דין אינה המיקצוע היחיד הדורש בחינות הסמיכה ורשוי, ויש מקצועות ותחומים רבים בהם העוסקים במלאכה נדרשים לעבור בחינות הסמיכה, כגון: רואי חשבון, שמאים, רוקחים, יועצים פנסיונים ועוד רבים אחרים. מכאן השאלה המתבקשת: מה מותר מיקצוע עריכת הדין ממקצועות אחרים שמביא לפתחו של בית המשפט עתירות כה רבות? דומה כי התשובה לכך היא כי תורתו-אומנותו של בית המשפט היא במשפטים, ומאחר שבית המשפט עצמו יכול לבחון את תוכנן של הבחינות, הציפיה היא כי יעשה כן ויצלול לעומקן של שאלות ותשובות. אלא שהפסיקה חזרה והדגישה כי ענייננו בשקול דעת של ועדות בחינות מקצועיות, כי בית המשפט אינו יושב כועדת ערעורים עליונה וכי הקריטריונים להתערבות הם על פי דיני המשפט המנהלי:....
על דרך הכלל, רצוי כי בית המשפט לא ירד לזירה ולא ישים עצמו בנעליה של הועדה הבוחנת, לא כדי לבחון טיבן ונכונותן של השאלות והתשובות (השוו עע"מ 1811/12 לישכת עורכי הדין בישראל נ' לב רן, [פורסם בנבו] פסקה 6 (2.5.2012)), ולא כדי להכריע אם מדובר בשאלה ש"מתמחה סביר" אינו יכול להשיב עליה (השוו בג"ץ 10937/03 לוין נ' לישכת עורכי הדין בישראל, פסקה 5 (26.2.2004)).
בעע"מ 6674/17 יונס נ' לישכת עורכי הדין (3.12.17), נאמר באופן ברור כי אף שלבית המשפט יש ידע בתחום הרלוואנטי למבחן הסמיכה לעריכת דין, עליו לבחון את העתירה כאילו זו הוגשה בעניינים בהם אין לו ידע מקצועי, כגון - עתירה התוקפת מבחן הסמיכה בתחום הרפואה.
...
אף שאין צורך להידרש לצדקת התשובה שנבחרה, אציין כי מקובלת עלי הנמקת המשיבות כפי שהובאה בסעיפים 215-204 לתשובתן.
מקובלת עלי עמדת המשיבות כי אותן סמכויות, כלולות בסמכויות בתי המשפט על פי כל חיקוק.
סופם של הדברים הוא כי העתירות אפוא נדחות.
