עתירה נגד פסקי דין בענייני ירושה בבית הדין השרעי

בפסק דינו דחה בית הדין לערעורים את טענות העותרת נגד סמכות בית הדין לידון בצו הירושה, נוכח ההסכמה בכתב שניתנה מצד כל הנוגעים בדבר, כנדרש בסעיף 155(א) לחוק הירושה.

לבסוף נטען כי העותרים לא הגישו עתירה בעיניין פסק הדין של בית הדין השרעי לערעורים מיום 22.1.2020, שהורה כזכור על בדיקת אפשרות לתיקון הצוו עקב עמדת החמות שהייתה מוכנה לוותר על חלקים מחלקה בעזבון לטובת הבנות, ומשכך אף נפל שהוי בעתירה דנן.

...

היועץ המשפטי לבתי הדין השרעיים סבור כי יש לדחות את העתירה, מפני שאינה מצביעה על עילה להתערבותו של בית משפט זה. נטען כי העותרים והחמות הביעו הסכמתם בכתב לתת סמכות לבית הדין לדון בצו הירושה, וכי לפי סעיף 155(א) לחוק לא נדרשת הסכמת הצדדים להחלת הדין השרעי.

לאחר שבחנתי את העתירה, התגובות לה, ונספחיהן, מצאתי כי דין העתירה להידחות על הסף בהעדר עילה להתערבות.

אשר על כן, העתירה נדחית בהעדר עילה להתערבות.

לפניי בקשה של הנתבעת 7, לסילוק התביעה על הסף בהעדר צו ירושה המוכר בדין הישראלי של אביהם המנוח של התובעים, העותרים לרישומם כבעלים במקרקעין נשוא התביעה כיורשי האב המנוח ולביטול רישום הזכויות של הנתבעים במקרקעין.

בפסק דינו של כב' השופט אנגלרד נאמר: "בהנחה כי בית-הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית-המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטאלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ" (שם, פסקה 6) והוסף, כי הערכאה המבררת, דחתה את טענות המערערת כנגד פגם או פסול בצו הירושה.

בכל הנוגע לקבוצת הספיקות "הפנימיים" יש להתייחס, בין היתר, לכך שחוק אכיפת פסקי חוץ מתייחס לפסק דין "שניתן על ידי בית משפט במדינה זרה". מבלי לקבוע מסמרות אביא מדברי פרופ' פסברג, אשר לשיטתה: "בתי המשפט בכל השטחים הללו (בשטחים המוחזקים מאז 1967 –א"ר) אינם בגדר בתי משפט של מדינה זרה... לכאורה, על כן אין אפשרות לאכוף פסקי דין מבתי משפט אלה בישראל על פי החוק" (ס' וסרשטיין-פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (1996) 13)".

...

לאור האמור, אני קובעת כי אין להכיר בצו הירושה באופן אגבי מכוח סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

לפיכך נדחית הטענה להליך קליטה של צו הירושה באישור של הממונה מכוח צו שעת חירום.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי אישור הממונה לצו ירושה, הוא אכן בגדר 'תעודה ציבורית' המשמש כראיה להוכחת קיומו ואמתותו בתור שכזה, אך לא כראיה לאמיתות תוכנו.

]השופט י' עמית: העתירה שלפנינו מכוונת כנגד פסקי דינם של בית הדין השרעי בירושלים ובית הדין השרעי לערעורים בירושלים מהימים 4.2.2021 ו-1.4.2021 בהתאמה, בנושא זהותו של הנאמן על הקדש שערכה אמו של העותר.

העותר הגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין השרעי לערעורים בירושלים (להלן: בית הדין לערעורים), שנידחה בפסק דינו מיום 1.4.2021, משנקבע כי לא נמצאה כל טעות בפסק דינו של בית הדין השרעי.

לבסוף נעיר, כי נראה שעיקר טענותיו של העותר מופנות, מבחינה מהותית, כנגד החלטתו של בית הדין הירדני, שכאמור אושררה על ידי בית הדין השרעי, וכי דרכו של העותר לפנייה לבית הדין הירדני לא נחסמה, וככל שהוא סבור כי ניתן להגיע להסכמה בנוגע לזהות הנאמן על ההקדש בין היורשים, פתוחה לפניו הדרך לפנות לבית הדין.

...

בתגובותיהם המקדמיות של המשיבים לעתירה, נטען כי דינה להידחות, בהיעדר עילה להתערבות.

דין העתירה להידחות על הסף.

אשר על כן, העתירה נדחית.

כן עתר למתן צו מניעה קבוע, האוסר על הבן 3 X חתם ביום לעשות שימוש בייפוי הכוח הנ"ל. למען הדיוק, יצוין כבר עתה כי התובע ציין כי מהות התביעה הנה "צו מניעה קבוע", כאשר מגוף התביעה עולה כי הלה מבקש גם סעד הצהרתי, וכך נכתב: - "אשר על כן, יתבקש בית המשפט להזמין את הנתבע לדין ולאחר מכן להוציא מלפניו פסק דין המצהיר כי

המנוח, ואולם "ליתר ביטחון" הגיש סיכומים מטעמו לגוף ההליך ביום 1/2/2022 ב"כ התובע טוען כי יורשיו וחליפיו של התובע ביקשו ממנו להודיע לבית המשפט כי הם מבקשים כי יינתן פסק דין וכי בכוונתם לפעול להוצאת צו ירושה מבית הדין השרעי בתקופה הקרובה.

לאחר עיון, סבורתני כי יש מקום להכריע בטענות הצדדים וליתן פסק דין וזאת משעה שהתובע נפטר לאחר תום שלב ההוכחות ואף לאחר הגשת הסיכומים מצדו, ומשעה שעילת התביעה נשוא ההליך שלפניי (ביטול ייפוי כוח) איננה פגה או מתבטלת עם פטירתו, כי אם ההפך הוא הנכון – המחלוקות בין הצדדים (האם מדובר במתנה או צוואה והאם ניתן לבטלה) בעינן עומדות, ואולי אף ביתר שאת לאחר פטירת התובע, וזאת משעה שעולה כי היריבות האמיתית בתיק זה הנה בין הנתבע לבין אחיו – יתר ילדי התובע או חלקם (אשר היו מאוד פעילים בהליך והעידו מטעם התובע), וניכר היה לכל אורך בירור ההליך כי עסקינן בעצם בסכסוך ירושה עתידי, בנוגע להקף העזבון של המנוח לכאורה.

לעניין זה יצוין כי גירסתו ועדותו של התובע כי לא העניק בחייו מתנות לילדיו (מקרקעין וכספים) נסתרה ע"י עדיו – אחיי הנתבע, אשר הודו בפה מלא כולם, כי הם כן קיבלו מתנות קרקעות וכספים בחיי האב התובע שרצה להטעות את בית המשפט וליצור רושם מוטעה כאילו הנתבע הנו "חריג" וכי רק הוא קיבל מאביו מתנה במקרקעין בחייו, כאשר אין חולק כי התובע לא נקט בכל הליך שהוא כנגד מי מילדיו למעט הנתבע לביטול או השבת המקרקעין והנכסים שהעביר לילדיו כאמור, לאור אותו ראציונל נטען לכאורה בכתב התביעה לחלק את כל רכושו בין כל הילדים לאחר פטירתו, היתנהלות שמחזקת אף היא את הסברה כי אחיו של הנתבע הם אלה שעומדים מאחורי התביעה (ראה גם סעיפים 9-10 לסיכומי הנתבע).

...

( עד עמ' 31 , שורה במצב דברים זה, אין מנוס מהקביעה לפיה הטענות לפיהן הנתבע נהג באופן מחפיר כלפי אחיו או אביו התובע דינן להידחות.

לסיכום – עסקינן בתביעה לביטול ייפוי כוח בלתי חוזר החתום ע"י התובע, במסגרתו העביר מרצונו ובגמירות דעת מלאה, במתנה את זכויותיו האובליגטוריות בנכס (מקרקעין שאינם רשומים ומוסדרים), ללא אפשרות לחזור בו, ולא מדובר בהתחייבות עתידית לתת מתנה או בצוואה.

סוף דבר – התביעה נדחית.

נגד שניים אלו ניתן פסק דין בהעדר הגנה תוך חיובם בהוצאות, ולאחר מכן הגיעו הם להסכמה עם התובע, לפיה פסק הדין יעמוד בתוקפו, ובכפוף להתחייבותם כי לא ירכשו זכויות דיירות מוגנת בנכס ולא יעשו בו שימוש כלשהוא ללא הסכמת התובע, התחייב התובע שלא לפעול לגביית ההוצאות שנפסקו.

התובע צירף לתצהירו נסח מפנקס השיטריות המלמד כי מחצית מהזכויות אכן רשומות על שם סבו, איבראהים חאג עומר הינדיה ז"ל, ומחציתן רשומות על שם חאג מוסא בן חאג עומר הנדיה; וכן עותקים מתורגמים של צוי ירושה והחלטות של בית הדין השרעי ושל צוואת דודתו (נספחים א'-ד' לתצהיר התובע).

מהראיות שהוגשו עולה כי התובע הגיש הליכים כנגד אביו של הנתבע וכנגד הנתבע בבית הדין לשכירות, בהם עתר לקביעת דמי שכירות (ש. 110/10, ש. 11876-02-17).

בנסיבות המתוארות, ומשקביעת בית הדין לא ניתנה לאחר ניתוח של טענות הצדדים אלא מחמת המחדל הדיוני של שני הצדדים להליך, ונוכח הבהרתו של בית הדין כי קביעתו היא "לצורך הליך זה", איני סבורה כי פסק הדין מבסס השתק פלוגתה בסוגיית הדיירות המוגנת.

בעיניין זה יצוין כי במסגרת התביעות שהגיש התובע בבית הדין לשכירות טען הוא מפורשות כי הוא חולק על טענת אביו של הנתבע ושל הנתבע בדבר זכות דיירות מוגנת וכי אין לראות בתביעה משום ויתור על איזו מטענותיו (ראו נספח ג' לתצהיר הנתבע); נטען בהן כי בכל מקרה על הנתבע ואביו לפניו לשלם דמי שכירות "רגילים" בהתאם לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק-אי תחולת השיעורים המירביים והפחתות), תשמ"ג-1983, משלא שולמו דמי מפתח; ובנוסף, במקביל לתביעות בבית הדין לשכירות הוגשו על ידי התובע תביעות להורות על סילוק ידו של אביו של הנתבע ושל הנתבע מן הנכס, בהן נטען בין היתר כי ככל שהיתה זכות לדיירות מוגנת היא פקעה (ת.א. 3001-10, נספח ו' לתצהיר הנתבע, ות.א. 16111-06-17) בהנתן האמור איני סבורה כי יש לקבל את טענת הנתבע בדבר הודאה של התובע בקיומה של זכות דיירות מוגנת נוכח ההליכים בהם נקט.

...

דמי שימוש ראויים בגין השימוש בנכס נוכח המסקנה כי הנתבע לא הוכיח את זכות הדיירות המוגנת, כך שלמעשה החזיק בנכס שלא כדין, קמה עילה לחייבו בתשלום דמי שימוש ראויים בגין הנכס (ובמאמר מוסגר יצוין כי ממילא משלא שולמו דמי מפתח דמי השכירות המרביים הקבועים לדיירות מוגנות לא היו חלים בענייננו, בהתאם לסעיף 1(22) לתקנות הגנת הדייר (דמי שכירות בבתי עסק - אי תחולת השיעורים המרביים והפחתות), תשמ"ג-1983).

הנתבע לא הוכיח הפקדת דמי שכירות או תשלום דמי שכירות לבנק הדואר או לידי יחיא, והיות שאת גרסתו ועדותו מצאתי בלתי מהימנה, איני מקבלת את טענותיו גם בעניין זה. עם זאת, נוכח אי הבהירות אשר נותרה ביחס למועד גם לגרסת התובע, משהתובע - אשר עליו מוטל הנטל בעניין זה - ועדיו מסרו גרסה שאינה אחידה; וכן משום שהתובע לא התייחס בסיכומיו לשאלה, שאינה נקיה מספקות, בדבר מידת אחריותו של הנתבע (גם כיורש) לחובות אביו, סבורה אני כי יש לחייב את הנתבע רק בגין התקופה שלאחר פטירת אביו.

סיכומם של דברים מכל הטעמים המפורטים לעיל התביעה מתקבלת (ברובה), וניתן בזאת סעד המורה לנתבע, ולכל אדם מטעמו, לפנות את הנכס ולהותירו כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ, וזאת עד ליום 17.3.2024.