עתירה נגד פסק דין בית הדין הרבני הגדול בעניין חלוקת רכוש

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י׳ עמית, ד׳ ברק-ארז וי׳ אלרון) בבג״ץ 406/22 שניתן ביום 10.2.2022 (להלן: פסק הדין), בו נדחתה על הסף עתירת המבקש נגד החלטה ופסק דין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול) בעיניין חלוקת רכוש בין המבקש ובין המשיבה 3 (להלן: המשיבה).

...

בהפנותו לסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה ולפסיקה קודמת שיצאה מלפני בית משפט זה, ציין בית המשפט כי אין להידרש לטענת חוסר סמכות אם זו לא הועלתה על ידי העותר בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. בענייננו, כך צוין, בשים לב לכך שבית הדין הגדול קבע עוד ביום 11.10.2020 כי בכוונתו לפסוק בסוגיית הרכוש, אך רק בחלוף למעלה משנה לאחר מכן טען המבקש כי בית הדין נעדר סמכות לדון בסוגיה זו, נקבע כי אין מקום להידרש לטענות המבקש לגופן ודין עתירתו להידחות על הסף.

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6191/21 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין הרבני האיזורי בנתניה 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד שרין סולן; עו"ד גדלי סולן ][]פסק-דין

]השופט ע' גרוסקופף: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 7.7.2021, אשר דחה את ערעורה של העותרת על פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי בנתניה מיום 28.12.2020.

סעיף 3 לחוק מעניק לבית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית "בכל ענין הכרוך בתביעת גירושין". בעניינינו, העותרת בחרה לכרוך בתביעת הגירושין גם את סוגיית חלוקת הרכוש בין הצדדים, ובכך רכש בית הדין הרבני סמכות שיפוט ייחודית לידון בעניינים אלו.

...

לשיטת העותרת, בפסקי דינם של בית הדין הרבני האזורי ובית הדין הרבני הגדול יש משום סטייה חמורה מכללי הצדק הטבעי, המביאה לפגיעה אנושה בזכויות היסוד של העותרת, ומשכך קמה הצדקה להתערבותו של בית משפט זה. לאחר עיון בעתירה ובנספחיה, הגענו למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי צורך בתגובה.

העתירה נדחית איפוא.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 6897/22 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט ח' כבוב כבוד השופטת ר' רונן העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד אלינור ליבוביץ ][]פסק-דין

]השופטת ר' רונן: לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 30.8.2022 במסגרתו נדחה ערעור שהגיש העותר על החלטת בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה מיום 24.2.2022, אשר דחתה את טענת העותר כי יש להקדים את המועד הקובע לאיזון משאבים בינו לבין המשיבה 3 למועד בו החלה האחרונה לטענתו לנהל קשר אינטימי מחוץ לנישואין.

לאחר שהליך גישור בין הצדדים לא צלח, הגיש העותר ביום 13.5.2020 תביעת גירושין לבית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה (להלן: בית הדין האיזורי) וכרך בה את עינייני הרכוש.

הינה כי כן, קריאת פסק הדין בבג"ץ 8463/19 מבהירה כי קביעותיהם של בית הדין האיזורי ובית הדין הגדול במקרה דנן נטועות היטב בפסיקתו העדכנית של בית משפט זה. הן מתיישבות עם התפיסה הרווחת לפיה למעט במקרים חריגים וקיצוניים, אין באי-נאמנות מינית כדי להשפיע על חלוקת הרכוש בין הצדדים, לרבות בדרך של הקדמת מועד הקרע בין בני הזוג מכוח סעיף 8 לחוק.

...

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

במקרה דנן, בית הדין האזורי בחן את טענותיו של העותר והגיע למסקנה כי מאחר שממילא אין במועד תחילת בגידתה של המשיבה בעותר כדי להשליך על קביעת מועד הקרע ביניהם, אין כל טעם בקיום דיון הוכחות בעניין זה. מדובר במסקנה נכונה וסבירה, ולא מצאנו כל הצדקה להתערב בה (ראו והשוו: בג"ץ 6034/19 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (20.11.2019)).

סוף דבר: העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7900/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין האיזורי ירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים תיק 1318816/3 בשם העותרת: בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3: עו"ד מתן גוטמן עו"ד יצחק שמואל רוזנטל עו"ד אלרן שפירא בר-אור ][]פסק-דין

]השופט י' עמית: העתירה שלפנינו מכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול) מיום 14.09.2022, בגדריו נדחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי (להלן: בית הדין האיזורי) בירושלים מיום 7.5.2021.

באשר לתוקפו של הסכם הממון, בית הדין האיזורי קבע כי ההסכם לא אושר על ידי בית המשפט המוסמך או על ידי נוטריון כנדרש בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); כי חרף האמור, לפי הפסיקה, אף להסכם ממון שלא אושר כדין עשוי להיות תוקף ככל שהצדדים נהגו לפיו; כי בני הזוג סברו שההסכם בתוקף ונהגו בהפרדה רכושית ובהתאם להוראותיו משך שנים רבות; כי לא ניתן לקבל את טענות העותרת ולפיהן לא הבינה את הסכם הממון או שחתמה עליו בהיותה "לחוצה", שכן הצדדים אישרו בחתימתם שהבינו את תוכנו ומשמעותו של ההסכם וחתמו עליו בהסכמה חופשית; כי העותרת פעלה בחוסר תום לב שכן ביקשה לבטל את ההסכם רק בשלב חלוקת הרכוש בגין הגירושים, ולא במשך 17 השנים שחלפו מעת כריתתו; וכי למרות שהצדדים לא פעלו בהתאם לסעיף 17 להסכם הממון ולפיו יפנו לבית המשפט למשפחה כדי לאשר את ההסכם, הצדדים סברו שההסכם אושר על ידי נוטריון ופעלו בהתאם להוראותיו לאורך השנים, ועל כן ההסכם תקף.

...

עסקינן בממצאים שבעובדה שהתבררו על ידי הערכאה הדיונית, והובילו למסקנה כי המגרש נרכש מכספו של המשיב, ואילו הבית נבנה מכספים משותפים של בני הזוג.

למעלה מן הצורך, ומבלי לטעת מסמרות, אעיר כי כשלעצמי, אני סבור שטענות בעניין כוונת שיתוף ספציפי יכולות בנסיבות מסוימות לגבור על הסכם ממון שלא אושר שבני זוג ערכו עובר לנישואים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3998/24 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט א' שטיין כבוד השופטת ר' רונן העותרים: 1. פלוני 2. פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האיזורי 2. בית הדין הרבני הגדול 3. האפוטרופוס הכללי עתירה למתן צו על תנאי בעיניין פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בתיק 1437441/1 מיום 11.4.2024 בשם העותרים: עו"ד שי זהר ][]פסק-דין

]השופטת ר' רונן:[ לפנינו עתירה המכוונת נגד פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 11.4.2024 (תיק 1437441/1) במסגרתו נדחה בחלקו ערעור שהגישו העותרים על פסק דין של בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה מיום 7.8.2023 (תיק 215026/3).

על-פי האמור בצוואה, כלל הרכוש והזכויות של המנוחה יחולקו בחלקים שוים בין ילדיה – הם העותרים.

משהגענו לכלל מסקנה כי דין תורה אכן רלוואנטי, ומשמדובר במסקנה עובדתית לפיה, העותר ויתר על זכויותיו בדין תורה על מנת לקיים את צוואת המנוחה – קרי חלוקה שווה בין האחים; ולא הסתלק ממחצית מהעזבון – אין להתערב גם בהיבט זה של פסק הדין.

...

אולם כאשר – כמו במקרה דנן - ההסתלקות מהעיזבון נעשית פרק זמן ממושך מאוד לאחר שניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, מסקנת בית הדין הרבני הגדול לפיה המבקש להסתלק חייב להוכיח כי העיזבון טרם חולק, היא מסקנה שאינני סבורה שיש מקום שנתערב בה (ואינני מחווה דעה ביחס לשאלה מה דינה של הסתלקות מהעיזבון שנעשית בסמוך לאחר מועד צו הירושה או צו קיום הצוואה).

משהגענו לכלל מסקנה כי דין תורה אכן רלוונטי, ומשמדובר במסקנה עובדתית לפיה, העותר ויתר על זכויותיו בדין תורה על מנת לקיים את צוואת המנוחה – קרי חלוקה שווה בין האחים; ולא הסתלק ממחצית מהעיזבון – אין להתערב גם בהיבט זה של פסק הדין.

סוף דבר: העתירה נדחית.