עתירה נגד פטור ממכרז להתקשרות לחנייה לעובדי משרד הרווחה

יצירת מיטרד, רעש, מצוקת חנייה – טענות בדבר אי שקילת מלוא השיקולים הענייניים העותרים טוענים, כי בהחלטת ההקצאה לא נילקחו בחשבון מלוא השיקולים הענייניים הצריכים לענין, וזאת, בין היתר, מבחינת מיטרדי הרעש, הצפיפות, ומצוקת החנייה שתגרם באיזור עקב פעילות המבנה המתוכנן, דבר אשר עלול אף להוריד את ערכן הכלכלי של דירות התושבים בשכונה.

טענת העותרים לפיה יש למנוע הקמת מוסד דתי בסמיכות לשכונתם בשל פגיעה בלתי ראויה בזכותם לחופש מדת מעלה שאלה מהותית: כיצד על הרשות המינהלית לאזן בהחלטותיה בין ניגודים העולים בין מגזרי אוכלוסיה שונים בחברה, עקב שוני באמונות וקיום אורחות חיים נבדלים, המשתקפים בין היתר, במתח הנוצר בין ציבור שומר מצוות לבין ציבור בעל אורח חיים חילוני, הנדרשים מתוקף נסיבות החיים להתמזג אלה עם אלה לסביבות מגורים משותפות; מהן אמות המידה שעל פיהן צריכה הרשות המינהלית לבחון את זכויותיהם ההדדיות של המגזרים השונים, על רקע יסודות השיטה החוקתית וכללי המינהל התקין להם היא כפופה? מגילת העצמאות של ישראל, המשמשת הכרזה על ערכי היסוד של המדינה והחברה בישראל קובעת, בין שאר עקרונותיה: "מדינת ישראל... תהא מושתתת על יסודות החרות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות...". חופש הפולחן והדת הוא זכות של כל אדם בישראל (בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מיתקדמת בישראל נ' השר לעינייני דתות, פ"ד מב(3) 377, 381 (1988); בג"ץ 3872/93 מיטראל בע"מ נ' ראש הממשלה ושר הדתות, פ"ד מז(5) 485 (1993); בג"ץ 1158/05 התנועה ליהדות מיתקדמת בישראל נ' משרד הקליטה, פסקות 16 ו-17 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (לא פורסם, 19.5.09); א' ברק פרשנות במשפט כרך ג – פרשנות חוקתית 225 (1994) (להלן – ברק, פרשנות חוקתית)).

על פי סעיף 198 לפקודת העיריות ותקנות העיריות (מכרזים) התשמ"ח-1987, רשאית עיריה להיתקשר בחוזה מקרקעין ללא מיכרז אם המקרקעין מועברים למוסד צבורי, בין היתר למטרות דת (תקנה 3(ג)).

נוהל משרד הפנים מגדיר כך את תכליותיו: "נוהל זה נועד להסדיר הקצאת קרקע או מבנה... בפטור ממכרז ללא תמורה... מאת רשויות מקומיות לגופים הפועלים בתוך תחום הרשות בנושאי חינוך, תרבות, דת, בריאות, רווחה, ספורט וכיו"ב, כדי לסייע לפעולותיהם לטובת הציבור...". בסעיף 3 לקריטריונים של עריית רחובות נקבע, כי "ההקצאה תהא אך ורק למטרה התואמת את הייעוד שנקבע בתב"ע ואת אחד הייעודים כאמור בתקנה 3(2)(ג) לעיל". אחד מייעודים אלה הוא יעוד לצרכי דת. משמעות הדבר היא, כי ועדת ההקצאות היתה רשאית להיתחשב בשיקולי דת במסגרת דיוניה בבקשת ההקצאה של העמותה.

זוג הורים, אשר ילדיהם למדו בבית ספר יסודי, עתרו כנגד חוקתיותו של הצוו, בטענה כי זכות ילדיהם לחופש מדת נפגעת, נוכח העובדה כי תפיסתם הדתית שונה לחלוטין מזו שבאה לידי ביטוי בהצגת צלב, שלפניו יושבים הילדים בכיתת הלימוד.

...

בית המשפט מצא, כי החוק מכוון כנגד התאגדויות בעלות אופי דתי, ועל כן מפר את הוראת החוק הפדרלי בכל הנוגע לאיסור ליתן יחס בלתי שוויוני להתאגדויות בעלות אופי דתי, לעומת התאגדויות בעלות אופי חברתי.

סוף דבר על יסוד האמור, יש לקיים את החלטת ההקצאה, לפיה יועבר המגרש נשוא המחלוקת לעמותת הליכות חיים, בהתאם להחלטות הרשויות המוסמכות ועל פי הסכם ההקצאה.

העתירה נדחית, אפוא.

העותרת מוסיפה וטוענת כי "בכל הנוגע לחניונים, משרד הרווחה הופך לא פעם את חריג הפטור מספק יחיד לכלל". לתמיכה בטענתה מפנה העותרת להתקשרויות המשרד בנוגע לחניית רכבי עובדיו, שבהן ניתן פטור ממכרז.

אשר להתקשרות הקודמת עם העותרת טוען המשרד כי "הנימוק להתקשרות זו, כאמור, היה כי מדובר בחניון הקרוב, הזמין והמוסדר ביותר היכול לתת מענה לצרכי העובדים". לטענתו נוכח ההיתקשרות עימה בדרך של פטור ממכרז בשל היותה ספק יחיד מושתקת העותרת מלהעלות טענה כנגד ההיתקשרות בעילה זו עם המשיבה 2.

...

לטענתו ככל שיפרסם מכרז שבו יקבע כתנאי סף כי מרחק ההליכה לא יעלה על 300 מטר "הלכה למעשה החניון היחיד אשר יוכל להגיש הצעה במכרז הוא חניון העותרת 2". בתגובה לכתב טענות זה טוענת העותרת כי "דין הטענה החדשה בדבר מרחק ה-300 מטר כתנאי סף להידחות מהטעם שאין לה זכר בהחלטת ועדת המכרזים ובכתב התשובה... ניכר כי מדובר בטענה שהומצאה על ידי משרד הרווחה בדיעבד לאחר שנערך דיון בעתירה, בניסיון פסול להוביל לדחיית העתירה על בסיס עובדתי שגוי. כך או אחרת אין בטענה חדשה זו על מנת לסייע למשרד הרווחה. זאת מן הטעם הפשוט שהמרחק בין חניון העותרת לבין המשרדים מושא העתירה הינו 300 מטרים... כך או אחרת, אם משרד הרווחה היה ממלא את חובתו ועורך מכרז הוא היה מגלה חניונים קרובים נוספים, דוגמת חניון מצודת דוד וחניון היברו יוניון קולג'... המצוי ברח' דוד המלך 13 מרחק 130 מטרים בלבד מהמשרדים נשוא העתירה...". לטענתה יחידה סמוכה של משרד המשפטים התקשרה עם חניון היברו יוניון קולג' למתן שירותי חנייה לעובדיה.

לטענתה "כאשר ההצעה הראשונה (משנת 2019) נדחתה ע"י המשיב וניתנה עדיפות להצעת העותרת, ימית השלימה עם התוצאה, קיבלה את הדין וכיבדה את החלטת המשיב, כהחלטה מנהלית תקינה שהתקבלה לאחר שקלול השיקולים הרלוונטים והנדרשים לקבלת אותה ההחלטה... ימית לא ידעה מה היו אמות המידה לבחינת ההצעה הראשונה או השנייה שנתנה למשיב בעניין חניון אסטוריה, ומה היו השיקולים שהובילו להעדפת הצעת ימית בשנת 2020 ובחירתה כספק שירותי החניה למשיב". דיון והכרעה דין העתירה להתקבל.

לבקשת האישור צורף תצהירו של המבקש ולתשובה צורף תצהירו של אמיר לבנון, מנהל מסחרי במשיבה שטיפל בעניינים המסחריים של היתקשרות המשיבה עם מפעילת החניונים בנתב"ג. בעקבות בקשת המבקש לזימון עובדים של הרשות כעדים מטעמו, וקבלת הבקשה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו אותם עדים (רו"ח צחי חבושה – סמנכ"ל כלכלה וכספים במשיבה, ועידן מימון – ראש אגף כלכלה ותקציבים במשיבה) יהיו עדים מטעם הרשות ותצהיריהם יוגשו כתצהירי עדות ראשית, וכך אכן היה.

חל השתק שפוטי על הרשות, שכן במסגרת שתי עתירות שהוגשו לבג"ץ נגד החלטת שר האוצר להפקיע מקרקעין מהמושב יגל ומחברת מהדרין לצורך הקצאתם לרשות לשם הרחבת נתב"ג במסגרת פרויקט נתב"ג 2000, הגישה הרשות תצהירים מטעמה ובהם טענה כי הסדרי התנועה אל השדה וממנו וכן חניית כלי רכב הם ממטרות הרשות לפי החוק, והפקעתם היא לצורך צבורי [בג"ץ 6210/94 יגל מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נא(3) 85 (1995) (להלן: "עניין יגל"); בג"ץ 3028/94 מהדרין בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נא(3) 85 (1995) (להלן: "עניין מהדרין")].

נוכח האמור לעיל, לא עלה בידי המבקש להוכיח מונופול של הרשות בנוגע לשירותי החניה בשדה דב. דמי החניה – מחיר או אגרה בטרם נעסוק בסוגיה דנא, נסביר כי הכרעה בה נגד המבקש, תביא לדחיית תביעתו בעילתו הראשונה, הן לגופה (שכן אם אין מדובר באגרה, אין צורך באישורים שלטענתו היה על הרשות לקבלם), והן מאחר שאין היא יכולה להידון כתובענה ייצוגית, שכן פרט 11 לתוספת השלישית בחוק תובענות ייצוגיות, עליו ביסס המבקש את עילתו הראשונה, מאפשר הגשת תביעה נגד רשות "להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". אם במחיר עסקינן, ברי כי אין הוא נימנה עם הסכומים שפרט 11 הנ"ל מאפשר הגשת תביעה ייצוגית נגד רשות להשבתם [ר' עע"מ 4784/19 הרינג נ' משרד המשפטים – רשות האכיפה והגביה (12.11.20)].

המבקש טען בנוסף, כי החלטת ועדת הפטור של רמ"י להקצות לרשות קרקע בפטור ממכרז למטרות חניה בשדה דב, מלמדת על כך שהרשות רואה במתן שירותי חניה לציבור חובה המוטלת עליה על פי חוק, וכי ברי כי המקרקעין לא היו מוקצים לרשות בפטור ממכרז אלולא סברה ועדת הפטור של רמ"י כי הקמת חניון לבאי שדה דב היא מתפקידי הרשות על פי חוק הרשות.

...

אני סבור כי ראוי שמי שמבקש לטעון למחיר מופרז לא יסתפק בבחינת מבחן אחד בלבד, וכי כל עוד הדבר אפשרי, יבחן לפחות עוד מבחן אחד נוסף, וזאת נוכח הזהירות המתחייבת טרם קביעה כי מחיר הוא מופרז.

סיכום לאור כלל האמור לעיל נדחות עילתו העיקרית של המבקש וכן העילה החליפית.

בקשת האישור נדחית, אפוא, וכן תביעתו האישית של המבקש.

בסיכומו של דבר, נדחתה תביעת שגב לסעד הצהרתי לפיו יש לראות בתכניות שהגיש כחתומות על ידי רמ"י. לצד זאת נקבע, כי "יטיב המינהל עשות, לו ישקול כיום בצורה ראויה את פנייתו של שגב לשינוי השמוש. שכן, חלפו כ- 16 שנים מיום ההחלטה על ההקצאה ובמשך פרק זמן החמיר מצבו הבריאותי של שגב, אשר שוב אינו אדם צעיר". עוד נקבע, כי הסכם החכירה תקף וכי לא היה מקום שרמ"י תבטלו, לאחר שההפרות תוקנו על ידי שגב, עם סגירת המרכול בסוף שנת 2009, זמן סביר של 4 חודשים מיום שקבל שגב התראה בעיניין.

הסעדים להם עתר שגב בתביעה הם אלה: פיצוי בגין אובדן דמי שכירות החל מיום 1.1.2010 ועד למועד הגשת התביעה, בשיעור המוסכם עם 'יקבי תבור'; חיובי ארנונה, ככל שיחויב בהם שגב במסגרת תביעה שהגישה נגדו המועצה המקומית כפר תבור (ת.א. 46307-09-11, להלן: תביעת הארנונה), בגין התקופה שמיום 1.1.2010 ועד ליום 30.6.2013; נזקים שנגרמו למבנה עקב אי השמוש בו; הפסדים מול רשויות המס, אשר סירבו להכיר בהוצאות בשל חוסר הפעילות במבנה; נזקים בלתי ממוניים שנגרמו לשגב, שעל פי חוות דעת מומחה הוכר כנכה נפשית בשיעור של 30%, בשל "מסכת הייסורים" שעבר עקב מעשי רמ"י; וכן סעד הצהרתי לפיו רשאי שגב להיתקשר עם 'יקבי תבור'.

כך גם אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא אודות סבירות הדרישות שהציבה רמ"י בפני שגב, ובפרט עמידתה על אישור משרד התמ"ת, אשר על פי המלצתו הוקצה הנכס מלכתחילה לשגב בפטור ממכרז, למטרת מיפעל לייצור עץ, כפי שעמד על כך אף בית המשפט המחוזי בפסק הדין שניתן בתביעה הראשונה.

...

בשים לב לאמור, סבורני כי לא היה מקום לראות בתקופת 3.5 החודשים שחלפה מיום פנייתו הקונקרטית של שגב לאישור השכרת הנכס ליקבי תבור תוך שינוי מטרת השימוש (27.10.2013) ועד למענה בכתב של רמ"י (10.2.2014), ככזו המלמדת על התרשלות מצד רמ"י או על התנהלות חסרת תום לב מצדה.

לפיכך, סבורני כי לא היה מקום לפסוק לשגב פיצוי בגין רכיב זה. מכל מקום ואף אם היה מקום לראות באותם 3.5 חודשים כעיכוב בלתי סביר (ולא היא), ברי כי שגב לא היה זכאי לפיצוי בגין מלוא התקופה, אלא אך בגין התקופה החורגת מן הזמן הסביר למתן מענה לפנייתו.

אשר לנזק הנפשי - משנקבע כי רמ"י לא התרשלה ולא הפרה חובותיה כלפי שגב, ממילא מתייתר הדיון בסוגיה זו. אף לגופו של עניין, סבורני כי גם בעניין זה הדין עם רמ"י. הנזק הנפשי לו טוען שגב וכקביעת המומחה מטעם בית המשפט, נגרם בשל ההליכים המשפטיים אותם ניהל.

התובעת טוענת, כי קביעות המומחה מטעמה בחוות הדעת, לעניין שווי דירה ממוצעת בגודל הזהה לגודל הנכס בתוספת ההצמדות, משקפות את הרווח שהיה צפוי לתובעת ממכירת הנכס במידה והיה מדובר בדירת מגורים (לאחר שפוץ), ועל כן עתרה לפיצויה בסכום של 370,000 ₪.

בנוסף, במסגרת ההצעה שהוגשה על ידי התובעת, הצהירה האחרונה כי בדקה את מצבו התיכנוני, המשפטי וההנדסי של הנכס, ואף כי ידוע לה כי הנכס נמכר במצבו הנוכחי (AS IS), והתחייבה באופן בלתי חוזר כי לא תעלה טענה כנגד עמידר בעיניין זה. לטענת עמידר, נוכח האמור לעיל ובשים לב לזהות התובעת ומנהלה (חברה הבקיאה בתחום הנדל"ן מתוקף עיסוקה, אשר הישתתפה במכרזים קודמים של עמידר ואף זכתה בחלק מהם), לא ייתכן כי התובעת לא ידעה כי מדובר במחסן בטרם הגישה הצעתה במיכרז, ועל כן דין טענותיה בעיניין זה להדחות.

בנוסף טוענת עמידר, בהתייחס למסמכים אשר הוצגו על ידי התובעת, בהם הוגדר הנכס כדירת מגורים, כי מקור השוני בהגדרת הנכס במסמכי עמידר נובע ממגבלות המערכת הממוחשבת של עמידר, בה ניתן להגדיר נכס כ"מגורים" (כגון דירה או מחסן), או "מסחרי" (כגון חנות או משרד), וכיוון שמדובר במחסן הממוקם בבניין מגורים, הנכס הוגדר באופן אוטומאטי במערכת הממוחשבת כ"דירה", ללא אפשרות (מבחינת הגדרות מערכת המיחשוב) לערוך איבחנה בין דירת מגורים למחסן.

בחוברת המיכרז בדנן, תחת הסעיף פרטי הנכס, צוין בסעיף 2.1 במפורש, כי "הנכס מהוה מחסן בקומת מרתף". בסעיף 2.6 צוין בהדגשה, כי בהתאם לתב"ע מתוכננת, הבניין בו שוכן הנכס מיועד להריסה, לצורך הרחבת דרך וחניה ציבורית.

באימרת אגב יצוין, כי על פניו, לא היה בטענת עמידר לפיה מקור הטעות בסווג הנכס במסמכים הנזכרים הנו מיגבלות או כשלים במערכת המיחשוב, כדי לפטור אותה מאחריות, במידה והיה מדובר במסמכים קודמים למועד כריתת החוזה המחייב בין הצדדים (כגון חוברת המיכרז או ההודעה על הזכיה בו), והתובעת היתה מצליחה להוכיח כי האמור במסמכים אלה הוא שגרם לה לטעות ולהתקשר עם עמידר בהסכם המכר לרכישת הנכס.

...

על כן, ובהתאם להלכה הפסוקה, אין במסמכים אלה כדי להביא לשינוי קביעותיי ומסקנותיי לעיל, לעניין אי יצירת מצג שווא או הטעיה מצד עמידר בטרם נכרת בין הצדדים החוזה המחייב, והטענות בעניין זה נדחות.

עוד יצוין, כי למורת רוחי מהתנהלות הנתבעת בכל הקשור לטענותיה בעניין זה ואופן הצגתן (הרושם שהתקבל הינו כי הנתבעת נוהגת באדישות ובשוויון נפש באשר לכשלים שנתגלו במערכת המחשוב שלה ולא פעלה או פועלת לתיקונם כנדרש), יינתן ביטוי באי פסיקת הוצאות משפט לטובתה במסגרת פסק דין זה, לרבות ההוצאות על פי החלטתי מיום 2/12/13..

סוף דבר השורה התחתונה היא, שדין התביעה להידחות.