במסגרת עתירה זו, שהוגשה כנגד הערייה וכנגד משטרת ישראל, ביקשה העותרת מבית המשפט להתיר את המשך פעילותו של החניון ולהורות לעירייה להעניק לעסק רישיון עסק או לחילופין להעניק לה היתר זמני לשימוש חורג, עד שתוצא לפועל תכנית הבנייה במיתחם בו נמצא החניון.
נקבע, כי "משלא עתרה בסמוך לדחיית הבקשה אלא בחרה לתקוף אותה רק במסגרת עתירתה בשנת 2013, המדובר בשיהוי קצוני של כ-11 שנים. לפיכך, כל טענה בעיניין ההחלטה לדחות את הבקשה דינה להדחות מחמת שהוי." נקבע עוד, כי העותרת טענה גם כנגד צו הסגירה שהוצא כנגדה וניכנס לתוקפו ביום 1.5.05 וכי "גם בעיניין זה, נימנעה העותרת מלנקוט בהליך משפטי ומשכך דין טענה זו להדחות מחמת שהוי". גם לגופם של דברים לא מצא בית משפט זה ממש בטענות העותרת;
כך, באשר לטענת העותרת שלפיה המשיבה שקלה שיקולים שאינם בסמכותה המנוגדים לחוק עת בחנה את הבקשה למתן רישיון עסק או מתן היתר זמני, וכי לפיכך המדובר בהחלטה החורגת ממיתחם הסבירות, נקבע כי מטרתו של חוק רשוי עסקים, תשכ"ח-1968 הנה, בין היתר, קיום הדינים הנוגעים לתיכנון ובנייה כקבוע בסעיף 1(א)(6) לחוק ועל כן, כאשר מבקש אדם רישיון לעסוק במקום שלא ניתן להפעילו על פי הוראות חוק התיכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 או תכניות ביניין-עיר, רשאית הרשות לסרב לתתו בשל כך. נקבע, כי בהחלטתה של הערייה שלא ליתן רישיון עסק לעותרת מבקשת היא למעשה, לאכוף את קיום החוק וכי עמידה על דרישות החוק הן מחובותיה של הרשות ומשכך אינן מהוות שיקול זר:
"שאיפתה של משיבה 1 היא לקדם את תכנית תא/3319 ולהוציאה לפועל, וזאת כאשר ניצבים לנגד עיניה אינטרסים צבוריים הנוגעים לכלל. לצורך כך, פועלת היא להפסקת פעילותם ופינויים של עסקים שאינם מחזיקים ברישיון עסק ואינם תואמים לתוכניות החלות במיתחם. פעולות אלו, לקיום תנאים למתן רישיונות עסק ואכיפה של צוים שפוטיים אותן מעבירה הרשות תחת שבט ביקורתה, הכרחיות לקיומו של משטר תקין. "
באשר לטענת העותרת לקיומה של הבטחה מינהלית שניתנה לה מטעם גורמים בערייה, לפיה היא תוכל להמשיך לנהל את העסק עד שיחלו פעולות הבנייה במיתחם וכי בתקופה זו לא יבוצעו פעולות אכיפה כנגדה, קבע בית המשפט, כי העותרת לא הוכיחה כי היתקיימו התנאים לקיומה של הבטחה מינהלית, הכוללים הוכחה ברורה כי אכן ניתנה הבטחה מינהלית וכי ההבטחה הנה מפורשת, ברורה ולא מוטלת בספק.
...
המשיבים 2-146 טוענים, אף הם, כי דין העתירה להידחות על הסף, מהטעמים שהועלו על ידי העירייה.
סוף דבר
העתירה נדחית.
באשר להוצאות כמגד העירייה, החלטתי שלא לחייב את העותרת בהוצאות המשיבה 1, וזאת משני טעמים.
