עתירה נגד מגבלות ירי במטווח ללא רישיון

הנשיאה מ' נאור: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, שבו נדחתה עתירת המערערים ונקבע כי לא נפל פגם בהוראות קבע שהוציא המשיב, שבגדרן הוטלו מיגבלות על יכולתו של הציבור הרחב לבצע ירי במטווחים.

בשנת 2009 פירסם המשיב מכוח החוק "הוראות קבע של הרשות המוסמכת למטווח קליעה". ההוראות קבעו, בין היתר, מיגבלות לעניין הכניסה למטווח והפעילות בו. כך, למשל, כניסה של תושבי מדינת ישראל שאין בידיהם רשיון או היתר מיוחדים לטובת ביצוע ירי באקדח, הותנתה בתנאים כגון הצגת תעודת יושר והצהרת בריאות.

טענות הצדדים טענתם המרכזית של המערערים נגד הוראות הקבע הייתה במישור הסמכות.

לגופם של דברים, טען המשיב כי הוראות הקבע הוצאו בסמכות מכוח סעיפים 7-7ב לחוק כלי היריה וכי כלל אינן פוגעות בחופש העיסוק של המערערים, שכן חופש העיסוק של מפעיל המטווח אינו כולל את הזכות לערוך מטווחים בכלי יריה שהרשות המוסמכת אסרה לירות בהם.

...

אני סבורה, אם כן, כי דין הערעור להידחות.

לנוכח מסקנה זו, איני נדרשת לטענת השיהוי שהעלה המשיב, אף שגם בה, לכאורה, היה כדי להציב משוכה לא קלה בפני המערערים.

סוף דבר אציע לחבריי לדחות את הערעור ולחייב את המערערים בהוצאות המשיב בסך של 10,000 ש"ח. ה נ ש י א ה השופטת א' חיות: אני מסכימה.

זהו פסק דין בעתירה נגד החלטת הממונה לעררים במשרד לביטחון פנים, לבטל את רישיון העותר להחזקת כלי ירייה.

העותר טען ,כי הוא אזרח שומר חוק, כי מעולם לא השתמש באקדחו, אלא לצורך אימונים ומטווחים, וכי מעולם לא נטען כלפיו, כי השתמש באקדחו שלא כדין.

כן עמדה על שיקול הדעת הרחב שניתן לרשות המוסמכת, לעניין מתן רשיון נשק, סרוב לתתו, הגבלת רשיון, וכן, ביטול רשיון בתוך תקופת תוקפו.

...

מכאן, כי אין לשלול את מסקנת המשטרה, בדבר מסוכנות לכאורית של העותר, הרלוונטית לעניין רישיון החזקת כלי יריה, על רקע האמור, ודאי כאשר מדובר באירוע שהתרחש לפני זמן קצר למדי.

סבורני, כי אין לקבל את טענת השרירות, באשר קבלת המלצת המשטרה לכשעצמה, אין משמעה, כמובן, אי הפעלת שיקול דעת עצמאי על ידי הממונה, ואין כל סיבה לסבור, כי ההמלצה אומצה מבלי שהדברים נבחנו לעומקם, כפי שסבר העותר, מה גם שעומדת בנסיבות למשיבים חזקת התקינות המנהלית.

בכפוף להערה שבסיפא לס' 4 לפסה"ד לעיל, נדחית העתירה.

העתירה לפניי עתירה מינהלית המופנית נגד הוראות קבע שפירסם המשיב, האגף לרשוי כלי ירייה במשרד לבטחון פנים, לפי חוק כלי ירייה, התש"ט-1949; ובגדרן הוטלו מיגבלות על ירי במטווח קליעה על-ידי מי שאינם מחזיקים ברישיון, הרשאה או היתר, להחזקה או שימוש בכלי ירייה.

הובהר, כי "מתן אפשרות לכל אדם לירות בכל סוגי כלי הנשק, הִנו מצב אשר לא ניתן להשלים עִמו וקביעת ההוראות בעיניין ההגבלה על סוגי הנשק בהם ניתן לירות במטווח ללא רישיון, הִנה קביעה ראויה, אף אם יש מי שעיסוקו ורווחיו נפגעים ממנה". בהודעה מיום 17.4.13 אישר השר לבטחון פנים את הוראות הקבע 2013 כמשקפות את מדיניות רשוי כלי הירייה של המשרד לבטחון פנים, וציין כי עמדתה של משטרת ישראל בנושא דומה לעמדת המשיב.

...

לבסוף, שוכנעתי כי התועלת הצומחת כתוצאה מיישום הוראות הקבע, כפי שתוארה לעיל במסגרת בחינת הרציונאלים העומדים ביסודה והתכליות שלשמן היא נועדה, עולה בהרבה על הפגיעה המצומצמת בחופש העיסוק של העותרים; בשים לב לכך, שהעותרים יכולים להמשיך ולהפעיל את המטווח באמצעות עותרת 4, לשם כל יתר המטרות והשימושים שעשו בו, פרט ל"אימוני אבטחה נגד טרור" שהועברו כפעילות תיירותית.

אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

הואיל והעתירה נדחית לגופה, לא מצאתי מקום להידרש לטענות המקדמיות שהעלה המשיב, שבגדרן עתר לסילוק העתירה על הסף.

ביום 5.2.15, במסגרת עתירה שהגיש העותר (בעת"מ 4715-02-15) כנגד החלטה זו, הוציא בית המשפט (כב' השופטת סלוטקי), לבקשת העותר, צו ביניים לפיו הורה על החזרת הרישיונות לעותר.

ביום 29.4.15, הוחלט לדחות את הערר מאותם נימוקים שהוזכרו בהחלטות קודמות ובלשון ההחלטה: "העורר לא הכיר ולא פעל בהתאם להוראות הקבע למטווח קליעה. לא הקפיד על הגבלת גיל לנכנסים למטווח כנדרש וכן אפשר ירי חופשי באקדח למי שאינם מורשים לכך. אומנם רישיון מדריך הירי של העורר הוחזר לו לאחר הארוע והעורר אף קיבל רישיון לכלי ירייה פרטי, אולם לנוכח חומרת הדברים כפי שעלו בשימוע האמור ובשימוע שנערך ביום 4.3.15, ולאחר בחינה נוספת לקבלת היתייחסות עדכנית ממשטרת ישראל, הוחלט על ביטול רישיונותיו של העורר... רישיון מדריך הירי אומנם משמש את העורר לצורך פרנסתו, אולם משקל גדול יותר יש לפגיעה האפשרית בשלום הציבור או בבטחונו אם העורר ימשיך לעבוד כמדריך ירי". ביום 4.5.15, בוטלו רישיונותיו של העותר.

כבר בהליך השימוע שנערך לעותר, ביום 8.5.13, נרשמו המסקנות הבאות: "א. במטווח לא קיימות הנחיות ברורות של מנהל המטווח בהתאם להוראות הרשות המוסמכת.

...

לאור העובדה שהמסקנה שהעותר פעל בניגוד להנחיות הרשות המוסמכת היתה מונחת בפני המשיב, בעת שהוחלט להשיב לו את הרישיון ובהינתן שבהמלצת המשטרה המאוחרת לא היה כל נימוק להמלצה לבטל את רישיונות העותר, ראה לנכון בית המשפט להיעתר לבקשה לצו הביניים.

אלא, שמסקנה זו היתה בידיעת הרשות כבר בשנת 2013 ועל אף זאת לא ראתה בהתנהלות העותר כמגלמת סכנה מוחשית לשלום הציבור המצדיקה נטילת הרישיונות, ובהתאם הורתה על החזרת הרישיונות לעותר.

טענת המשיב, כי התשתית הראייתית החדשה שהתווספה הוא נוהל המשיב המחייב הקפדה על קבלת הצהרת בריאות ממי שמבקש להיכנס למטווח, מוטב היה כי לא תטען שהרי, כבר בעת החקירה הראשונה היה ידוע לצוות החוקר דבר קיומו של נוהל המשיב ואף גובשה המסקנה כי התנהלות העותר באירוע היתה שלא בהתאם לנהלים.

העובדה כי הרשות החליטה על החזרת הרישיון לעותר בסמוך לאחר האירוע והוא עשה בו שימוש לפרנסתו ורק בחלוף שנה וחצי החליטה אחרת, לא בשל תשתית ראיתית חדשה כי אם בשל שינוי בשיקול הדעת שהופעל, אין בכך די. בהינתן האמור ובהעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות שינוי החלטה של הרשות אני סבורה כי יש להגיע למסקנה שהחלטת המשיב בנסיבות העניין נגועה בחוסר סבירות המצדיקה התערבות בית המשפט באופן בו יש להורות על ביטול החלטת המשיב בכל הנוגע לשלילת רישיונות הירי של המשיב.

בעקבות זאת הגישה אספי את התביעה דנן נגד המינהל ושהם (המשרד להגנת הסביבה צורף כנתבע פורמלי) שבמסגרתה עותרת היא להצהיר כי היא זכאית להמשיך להטמין פסולת בתא ההטמנה הצפוני בהתאם לחוזים בין הצדדים, להורות למינהל ולשהם לפעול בשקידה ראויה כדי להחיל את ההרשאה גם על השטח האמור וליתן צו האוסר על המינהל ושהם לנקוט בכל פעולה שתימנע או תקשה על עידכון ההרשאה כאמור.

על רקע עתירה שהגישו מתחרים של אספי לבג"צ, שהתמקדה בפעילות אתר ברקת ללא רישיון והרשאות מתאימות (בג"צ 1445/05), נחתם ביום 22.7.2007 חוזה הרשאה חדש בין המינהל לבין שהם (נספח 10 לתצהיר אלוני).

לציין כי בחלק משטח המחצבה אשר פיסית מהוה בור אחד, עושה כיום שימוש משטרת ישראל לצורך עריכת מטווחי ירי כך שחלק זה הוא, בכל מקרה, מ"חוץ לתחומה" של העותרת בשלב זה. כך גם שטחים ניכרים אחרים של בור המחצבה שבהם אספי לא עושה כיום שימוש.

עינינו הרואות, בפסק הדין בית המשפט לא הכריע בשאלה האם המיכרז המקורי הוגבל לשטח של 80 דונם בלבד, אך קבע כי בנסיבות העניין אין פגם במתן הרשאה לאספי לשטח המחצבה כולה לרבות בשטחים אשר באותה עת לא עשתה בהם אספי שימוש.

...

בנסיבות אלו, מסקנתי היא כי אין מדובר בתביעה בענייני מכרזים אלא בתביעה שהיסוד הדומיננטי בה הוא במשפט האזרחי ולא בדיני המכרזים.

לא שוכנעתי כי אספי אכן עשתה שימוש בשטחי השלב השלישי של המכרז בטרם ניתנה לה הרשאה לכך בשנת 2006.

אין במסקנה זו של בית המשפט כדי להטיל חובה על המינהל להקצות לשהם את תא ההטמנה הצפוני.

לאור כל האמור לעיל אני דוחה את התביעה.