בחודש נובמבר 2014, חייבה עריית כרמיאל את המערערת בארנונה בגין נכסים נוספים שבהם מותקנות מערכות פוטו וולטאיות, מעבר לנכס ברח' השיש 3, כאשר הסווג על פיו חויב השטח שעליו הותקנו המערכות הפוטו וולטאיות, היה סיווג של "תעשיה" שעמד אותה עת על סך של 46.66 ₪ למ"ר.
המערערת הגישה השגה על חיובים אלה שנדחתה, והדיון בערר 43/14 היתייחס גם לחיוב על הנכסים הנוספים מעבר לנכס ברח' השיש 3.
בכל הקשור לסיווג המערכות הפוטו-וולטאיות בתקופה הקודמת לכניסתן לתוקף של תיקון תקנות ההסדרים שהוסיפו סיווג חדש התואם מערכות אלה, קבעה וועדת הערר כי יש לחייב בארנונה מערכות פוטו-וולטאיות, וזאת בסווג "תעשייה".
וועדת הערר ציינה כי אין מקום להחיל את תיקון תקנות ההסדרים באופן רטרואקטיבי על חיובי הארנונה בשנים 2014-2015, וכן הדגישה כי הסווג המתאים ביותר לפני תיקון תקנות ההסדרים הנו סיווג תעשייה ושאם המערכות לא תסווגנה בסווג "תעשייה", החיוב אף יהיה גבוה יותר, שכן אז החיוב יהיה לפי סעיף סל בצו המיסים (כאשר הועדה ציינה כי סעיף שיורי זה קובע תעריף גבוה ביותר מפי שלושה מסיווג "תעשייה").
המערערת טוענת כי עריית כרמיאל מפלה אותה לרעה, שכן היא אינה גובה ארנונה בגין מתקנים פוטו-וולטאיים שהותקנו על גגות בתים פרטיים, בעוד שאותה היא מחייבת בארנונה בגין מתקנים כאלה שהותקנו על גגות שטחים מסחריים.
בנוסף נטען על ידי המערערת, כי הובטח לה על ידי עריית כרמיאל שהיא לא תחויב בארנונה בגין המתקנים הפוטו-וולטאיים, ולמרות הבטחה זו, היא חויבה בסופו של דבר בארנונה, כשלטענתה, החיוב נובע משיקולים זרים ומאחר וזכתה בעתירה מנהלית שניהלה כנגד הערייה והועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, בכל הקשור בהפקעה שבוצעה לגבי מקרקעין המוחזקים על ידי המערערת.
...
סיכומו של דבר, על יסוד הניתוח של סעיף 10(ג) לפקודת סדרי השלטון והמשפט וסעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], הסמכות לקבוע תחולה למפרע לתקנות מותנית, לדעתי, בשני תנאים מצטברים: ראשית, צריך שהחוק המסמיך יקנה לרשות המנהלית סמכות לקבוע תחולה למפרע, בין במפורש ובין במשתמע, ואם אין הוא מקנה סמכות כזו במפורש, צריכה לחול חזקה פרשנית שלפיה המחוקק לא התכוון להקנות סמכות כזאת.
עיון בפרוטוקול הדיונים של וועדת הכספים בנושא "חיוב הארנונה באשר למערכות הסולאריות הרלוונטיות", אין בו כדי להביא לידי מסקנה כי היתה כוונה להחיל את התיקון באופן רטרואקטיבי, וזאת כאשר עולה בבירור כי וועדת הכספים היתה מודעת להעדר סיווג ספציפי כזה בעת דיוניה בשנת 2011, והיא אף הייתה מודעת לכך שקיימות רשויות מקומיות שגובות ארנונה בגין המערכות הסולאריות הרלוונטיות, ולמרות זאת, היא לא מצאה לנכון לקבוע מפורשות תחולה רטרואקטיבית של התקנות, והיא אף לא בחנה אם ניתן לקבוע תחולה כזו, מכוח הוראות החוק המסמיך.
לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.