מנגד, טוענת הנתבעת בתצהירה כי היא אינה מתגוררת בדימונה החל משנת 2017, למרות שהודיעה על כך לעריית דימונה, וכי אין לה כל חוב בגין שימוש במים.
לטענתה, יתרת החוב היא ממונה ראשי אשר כלל לא קשר לדירתה, אלא לבניין כולו.
בנסיבות הללו, עותרת להורות על דחיית התביעה או על חישוב החוב הנטען מחדש.
בית המשפט קיבל את טענת הנתבעת על בסיס תצהירה (עת על פניו נראה כי קיבלה ייצוג משפטי ראוי ונאמן מהסיוע המשפטי עת היא טוענת כעת כנגדם הגם שאישרה שהיא חתמה על התצהיר ואין חולק כי היא יודעת קרוא וכתוב בעברית ואין בתצהיר כדי לפגוע בה אלא ההיפך, הגם שהלינה על כך שלא אמרה שעזבה במרץ 2017 משבשנת 2016 עזבה אולם כשנתבקשה על ידי בית המשפט להציג את החוזים כאשר היו קלסרים מסודרים בידיה לא מצאה ולא איתרה ועד היום לא צרפה ובכל מקרה ברי כי לא שינתה כתובת מקום מגוריה או הודיעה על חדילה וממילא אם לא גרה בדירה בדימונה אז לא הייתה צריכה ולא חויבה) והציע את הצעותיו בדיון באופן שבכל מקרה בית המשפט מוכן היה לקבל את גירסתה לצורך הפשרה – בין אם בשנת 2016 ובין אם בשנת 2017 ולא המשך חיוב אחרי מרץ 2017 לכל המאוחר) ונלקח בחשבון עניין השהוי של הרשות, והטענה בדבר מד מים אחר התבררה כצריכה משותפת של הבניין והרי התשלום בנוי מצריכה פרטית וצרכיה משותפת שדיירי הבניין מתחלקים בה, בין אם עושים שימוש במים בבית ובין אם לאו (עקב שהות מחוץ לבית כפי שסיפרה).
דיון והכרעה
סעיף 39(א) לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א- 2001 קובע:
"(א) חברה תנקוט את האמצעים הדרושים לגביית התשלומים המגיעים לה בעבור השירותים שהיא מספקת וכן הוצאות שהוציאה לפי סעיף 53, ואולם היא לא תהיה רשאית להפסיק או לצמצם את מתן שירותי המים והביוב לצרכן שלא שילם את התשלומים שנדרשו ממנו כדין, אלא על פי כללים שייקבעו לפי סעיף 146".
אין חולק כי לאחר שהנתבעת שטחה את טענותיה בנוגע להתיישנות (כפי שהעלה זאת בא כוחה דאז מטעם הסיוע המשפטי), התובעת תיקנה את כתב התביעה לסכום החוב שנוצר 7 שנים עובר להגשת התביעה.
...
במהלך הדיון, אף הציע בית המשפט כי הנתבעת תשלם בתשלומים סכום של 5,400 ₪ (וזאת גם אם נלך לפי שיטתה כי יש לחייבה רק מיום 6.3.2014 משחלה התיישנות כלפי חיובים קודמים וכי עזבה את הנכס בשנת 2017 – לפי תצהירה שלה ובהתחשב בטענותיה כי עזבה את הנכס אף ללא צורך בהוכחה לשם סיום המחלוקת, עת מדובר במשפחה בת 7 נפשות עבור 3 שנים שלא שולם דבר, לאמור 150 ₪ לחודש, או בחשבון דו-חודשי כ-300 ₪ ולא כפי שנדרש עבור 7 שנים ולמעשה עולה כי זהו 128 ₪ לחודש למשפחה של 7 נפשות שלפחות מרביתם התגוררו בבית וזאת אם נחשב עד ספטמבר 2017 כמועד אשר עלה ובל נשכח כי הנתבעת לא רק שלא הציגה חוזה שכיורת אלא גם לא שינתה את כתובתה ולא יכולה הייתה לנקוב תאריך מדויק), והיה ולא תעמוד בהם, החוב יחזור לשפעול בלשכת ההוצאה לפועל.
כפי שהעיר בית המשפט בדיון: "בית המשפט מנסה להביא את הצדדים לפשרה באופן שהנתבעת תשלם קרן לפי כתב התביעה המתוקן שלקח בחשבון את תקופת ההתיישנות שנמחקה ותשלם החל משנת 2014 (מרץ) ועד ספטמבר 2017 כאשר לטענתה דרה בחדרה בשנת 2016 הגם שלא הייתה הודעת חדילה ולכן נתבקשה להציג את חוזה השכירות שאמרה שהתגוררה בעין הים וכי יש לה שני הסכמי שכירות אולם עד עת לא הציגה אחד. מכל מקום, גם אם לא גרה בבית (בדימונה- א"מ) והבית בבעלותה ולא טענה כי מישהו אחר שכר, הרי שלא הייתה צריכה ועל כך לא תחויב רק דמי שימוש קבועים הקושי וגם אם מדובר בשנת 2016 יש לשלם. לדבריה היו במעצר וגם תקופה בבית החולים אולם אין בכך פטור כפי שהוסבר לה כמו שאם לא גרים בבית חצי חודש עדיין משלמים שכר דירה ולכן אם לא הייתה צריכה לא תחויב. עולה כי גם לשיטתה אם צרכו 80 ₪ בחודש (עת מדובר ב-7 נפשות ובכללם 5 ילדים) (ולא נלקח בחשבון צריכה משותפת-א"מ) עדיין עליה לשלם לפי צריכה בלבד כ-3200 ₪. ב"כ התובעת בדק ועולה כי הסכום היה ל-7 נפשות וגם אם 5 – 450 ₪ לחודש. גם אם נלך לפי 150 ₪ לחודש עליה לשלם 5000 ₪ עת התיק בהוצאה לפועל תפח ל-40 אלף והסכימו אף להפחית ל -15 אלף. הצעת בית המשפט היא שהנתבעת תשלם בתשלומים 5400 ₪ והיה ולא תעמוד בתשלומים תחת פסק הדין, החוב יחזור לשפעול בהליכי הוצאה לפועל" (עמ' 2, ש' 4-16).
על כן, מבחינת שורת הדין, הרי שיש לקבל את התביעה ולהורות על שפעול הליכי ההוצאה לפועל.
