עתירה נגד החלטת עמידר בדבר החזרת דירה בדיור ציבורי

בשנת 1999 קיבלה ועדת המחירים באגף נכסים ודיור של משרד השיכון החלטה לגבי דיירי עמידר ששכרו בשעתו שתי דירות ציבוריות ורכשו אחת מהן בחלוף הזמן, ולפיה עמידר תפעל להחזרת הדירה שנותרה בשכירות למעגל האיכלוס.

גם ערר שהגישו על החלטת הסרוב נדחה, ובני הזוג נדרשו לשלם שכר דירה ריאלי בסך של כ- 1,700 ש"ח. בשנת 2003, הגישו בני הזוג עתירה מינהלית כנגד ההחלטה שלא לאפשר להם לרכוש את הדירה הראשונה, אולם העתירה נמחקה לבקשתם לאחר שהתקיים בה דיון (מספר ההליך לא צוין) (סעיף 13 לת/1).

עם היוודע דבר החוק החלו בני הזוג מגן לפעול שוב לרכישת הדירה הראשונה, ולשם כך פנו להוצאת תעודת זכאות ממשרד השיכון (סעיפים 19, 20 לת/1 ועמ' 6 לפרוטוקול).

...

למעלה מן הצורך אציין, כי אף אם היה מדובר בהבטחה שלטונית, ייתכן שהיה צידוק לסטות ממנה בנסיבות העניין לנוכח כל האמור לעיל.

סוף דבר לאור כל האמור מתחייבת המסקנה כי בין עמידר נכרת הסכם מחייב אולם לעמידר עמדו עילות בדין לביטולו.

על כן אני מורה על דחיית התביעה.

לצד דחיית הבקשה להכרה בבת כדיירת ממשיכה בדירה, הוחלט כדלקמן: "יחד עם זאת כחריג ולפנים משורת הדין לנוכח הרקע והנסיבות הועדה מאשרת זכאות לדירת 2 חדרים למבקשת ולאחותה [שם האחות הצעירה] בתנאי החזרת הדירה. החוזה ייחתם ע"ש המבקשת וע"ש האחות [שם האחות הצעירה] באמצעות האפוטרופוס ובהגיעה לגיל 18 תחתום בעצמה, ובתנאי החזרת הדירה" (נספח ד' לכתב ההגנה).

כך צוין במכתב המתייחס להחלטת הועדה העליונה: "דחיית הבקשה מהסיבה אינו עונה לכללים המזכים מתן הדירה כדייר ממשיך, כמו כן לא זכאי בפני עצמו ולפי נתוניו לדיור צבורי ולא עונה להוראות חוק דייר ממשיך". צוין כי "הועדה בחנה מכלול הנתונים ולמרות הנסיבות לא ניתן להענות לבקשה ולהעדיפו על פני זכאי הדיור הצבורי הממתינים לדירה, בישוב 41 מישפחות בנות 5-6 נפשות הממתינות לדיור צבורי ואי פינוי הדירה מעכב איכלוסן" (נספח ד' לתיק מוצגי התביעה).

הדין: סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, התשנ"ח-1998 (להלן – החוק) קובע כך: (א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נימסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

רבות נפסק על היות הדיור הצבורי משאב מוגבל אשר הביקוש עולה בו על ההיצע (ראו: עע"מ 823/12 קליסה נ' שמעון (8.8.2013); עע"מ 8616/06 כהן נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (16.12.2007) ("משנמצא כי המערער אינו עומד בתנאים הקבועים בחוק להגדרת "דייר ממשיך" [.

הנתבע לא הוכר כ"דייר ממשיך", והוא לא הגיש עתירה מנהלית כנגד החלטת הועדה בעיניינו.

המנעות התובעת מלהגיש את התביעה גם כנגד הבת הצעירה מונעת אפשרות לבחון את זכאות התובעת לסעד הכספי, זהות הגורם המשלם וכן גם שיעורו הנכון של התשלום (דמי שכירות שנידרש דייר זכאי לשלם, לרבות דייר שגר עם בן מישפחה; דמי שימוש שנידרש אדם שהוא נעדר כל זכות בדירה לשלם).

...

לסיכום: לא הוכח כי הבת הצעירה אינה מתגוררת בדירה ו/או אינה זכאית להתגורר בה. סיכום: בימיי חייה של המנוחה, הבת הצעירה התגוררה בדירה כדין, מעצם היותה קטינה, בת למנוחה שהדירה הועמדה לרשותה, עבורה ועבור התא המשפחתי: שתי בנותיה.

דחיית הסעד הכספי נעוצה במסקנה שעולה מעצם הספק המתייחס למגורי הבת הצעירה בדירה.

סיכום אני קובע כי לנתבע אין זכות עצמאית להתגורר בדירה (דירה מס' 5, ברחוב שד' דב הוז 69, בחולון).

בפניי עתירה המכוונת כנגד החלטות המשיב 1, משרד הבינוי והשיכון בעיניין זכאות העותר לדירה בדיור הצבורי או לפיתרון דיור.

העותר הוסיף וטען כי אכן אינו עונה על תנאי הזכאות לקבלת דיור צבורי כשלעצמו, ואולם הוסכם להחזיר את בקשתו לדיון בפני הועדה במשרד הבינוי והשיכון על מנת שזו תאשר את זכאותו כחריג לתנאים, בהיתחשב בנסיבותיו המיוחדות: העותר נגמל מסמים לאחר היתמכרות ארוכת-שנים והוא מטופל במרפאות הסמוכות לדירה; בנוסף, העותר מיתקיים מקיצבת הבטחת הכנסה לאחר שעבר שבץ מוחי ואינו כשיר לעבוד.

אלא שנימצא כי העותר אינו עומד בתנאי הזכאות לדיור צבורי, ואף העותר לא חולק על כך. משרד הבינוי והשיכון אף תהה כיצד יכולה עמידר, שהיא זרוע ביצועית בלבד וסמכויותיה מוגבלות לכך, לחייב את משרד הבינוי והשיכון בהסכמות שהושגו בהליך שהוא אינו צד לו; ואולם לנוכח עמדתו של משרד הבינוי והשיכון לגופם של דברים הוא לא עמד על טענה זו. כיוון שכך, לא אדרש אף אני לנושא זה ואראה את עמידר ומשרד השיכון כגוף אחד לצורך העתירה הנוכחית, ואת ההליך בבית משפט השלום כהליך שמחייב גם את משרד הבינוי והשיכון.

...

לכן, אילו עמד משרד השיכון על ההחלטה הראשונה, אזי דין העתירה היה להתקבל במלואה, והעניין היה מושב למשרד הבינוי והשיכון לצורך בחינה מחדש, שכן אין בבדיקה שנעשתה במסגרת ההחלטה הראשונה כדי לענות על הסכמות הצדדים ופסק הדין בתביעת הפינוי.

אני סבורה שיש באותן החלטות כדי לענות על שנקבע בהסכמות הצדדים וקיבל תוקף של פסק דין בתביעת הפינוי.

לכן, מצאתי להורות כי פינוי הדירה ייעשה בתוך 4 חודשים מהיום, על מנת ליתן בידי העותר שהות מספקת למצוא מקום מגורים שעונה על צרכיו ובהתחשב בסיוע המוגדל שיינתן לו. סופו של דבר, מצאתי כי דין העתירה להתקבל בחלקה, ואני מאמצת את שהוצע ע"י משרד הבינוי והשיכון במסגרת ההחלטות השנייה והשלישית ונותנת לכך תוקף מחייב.

ב"כ המשיבות היפנו גם להנחיות מכר דירות בשיכון הצבורי שנקבעו לצורך ביצוע הוראות החוק (להלן: "ההנחיות") וכן לפסיקת בית המשפט העליון (עע"מ 8734/19 ביטן נגד עמידר ואח' (02/08/20)) באשר לקבלת עמדת המשיב 1 שלפיה, בנוגע למקרה שבו יש שני זכאים (שעה שהחוק מתייחס לזכאי ולקרוב) יש לדחות הטענה כי לא חל סעיף 2.1.2 להנחיות, וקבע כי לא מתקיימת סתירה בין הוראות החוק להוראות ההנחיות.

האפשרות לרכישת הדירה המאוחדת בכללותה קיימת רק מקום בו מתגוררים בה 3 נפשות ומעלה המקיימות את הגדרות הזכאות שבחוק הנ"ל. עוד הבהירו המשיבות כי החשש הנטען על ידי העותרת כי אם לא תרכוש את הדירה השנייה גם כן, היא תדרש לפנותה, הוא מוקדם שכן המדיניות לנהוג באופן זה הוקפאה לפי החלטת משב"ש והועברה לבחינת ועדה ציבורית אשר מונתה כדי להמליץ בפני שר הבינוי והשיכון בדבר מדיניות וכללים מתאימים.

במה דברים אמורים? ראשית, ב"כ העותרת טען בפניי כי לא הוצג מצד המשיבים תשריט של הבניין וכדבריו "אם היו מראים בתשריטים של הדירות, חברה משכנת, משהו שמראה שהיה אמור להיות שתי דירות, זה לא מראים ואומרים רק בגלל שיש מטבח אחד וזה לא כדין ...". מה לו לב"כ העותרת כי ילין? מי מנע ממנו, כמי שעליו מוטל הנטל להוכיח את טענות שולחתו (וביניהן כי שגתה הוועדה עת קבעה כי מדובר בדירה מאוחדת) לפנות לוועדה לתיכנון ובניה, לצלם את תשריט היתר הבנייה של הבניין ומתוכו של הדירה הספציפית, על מנת להראות (בתע"צ) לבית המשפט כי יחידת דיור זו אכן ניבנתה מלכתחילה כיחידת דיור עצמאית ומאוחדת אחת???.

עמידר אף צרפה לתשובתה הסכם שכירות מאוחר יותר משנת 2011 שבו אכן נרשם שטח של 119 מ"ר (ע 10 לנספחי תשובת עמידר) לאמור, נתקיים איחוד בין שתי הדירות בין השנים 1986 לבין 2011, על ידי בעלה של העותרת, כפי שהיא הודיעה כמצוטט לעיל והדבר הגדיל את שטח היחידה המאוחדת באותה עת לשטח כולל של 119 מ"ר. לא יהיה מיותר להזכיר כאן את טענת ב"כ העותרת כי לפי הסכם משנת 1975 גודל הדירה צויין בשטח של 119 מ"ר. כשנשאל בשעת הדיון היכן אותו הסכם השיב כי זה צורף "לעתירה הקודמת". דברים אלו נימצאו לא נכונים בשלון המעטה.

...

לאחר עיון ושקילה ולאור הראיות שהוצגו בפניי סבורני כי לא רק שהעותרת לא עמדה בנטל להפרכת חזקת התקינות המנהלית, בנוגע לקביעות העובדתיות לפיהן מדובר בדירה מאוחדת משתי דירות קודמות, אלא הראיות שהובאו בפניי בפרט מכתבים שכתבה העותרת יש בהם כדי לתמוך בחזקת התקינות הנ"ל עד כדי קביעת עובדה כי מדובר בדירה שאוחדה משתי דירות.

אין במחלוקת כלל כי במועד הנפקת ע/1 שטח הדירה היה 119 מ"ר. אני קובע אם כן, כי הוכח בפניי שמדובר בדירה מאוחדת משתי דירות, כפי שקבעה הוועדה ודוחה בעניין זה את טענת ב"כ העותרת לפיה מדובר בדירה שמלכתחילה הייתה יחידת דיור אחת ולא כזו מאוחדת משתי דירות.

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל, מדובר בעתירה חסרת בסיס עובדתי או משפטי ואני דוחה אותה.

בפניי עתירה נגד החלטת המשיב 1 מיום 18.10.22, לפיה נדרשו העותרים להחזיר דירה אחת מתוך שתי דירות בהן הם מחזיקים, טרם תחילת הליך רכישת הדירה השניה, תוך שהובהר לעותרים שאין באפשרותם לרכוש את שתי הדירות בהן הם מתגוררים.

ביום 5.11.20 פירסם המשיב 2 נוהל שינוי הגדרת "דירות מאוחדות" ובשנת 2020 בהתאם לנהלים שהיו אז בתוקף דרשה עמידר כי העותרים יחזירו אחת משתי הדירות שברשותם.

משיבה 1 הוסיפה וטענה שהדרך בה פעלו המשיבים אינה תואמת פרשנות תכליתית של החוק המחייבת פרשות דווקנית ומצמצמת לבעלי זכות לרכישה, מפאת העובדה שקיימים ממתינים רבים הזכאים לדיור צבורי שיוכלו לממש את זכותם אם ירכשו העותרים רק אחת מהדירות ויחזירו את השניה למשיבה 1.

נטען שבמצב דברים זה, יש למחוק את העתירה על הסף בשל היותה מוקדמת ובשל אי מיצוי ההליכים בפני הרשות המינהלית המוסמכת.

...

במצב הדברים העתירה נדחית על הסף מפאת היותה מוקדמת.