עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא לחדש רישיון לנשיאת כלי ירייה

עתירת העותר מופנית כנגד החלטת הממונה במשרד לבטחון פנים, רשוי לכלי ירייה, מחוז דרום, מיום 20.3.17 בה נדחה הערר שהעותר הגיש על כך שביום 15.11.15 נשלל הרישיון שהיה ברשותו לנשיאת נשק.

בקשת מעבר מיום 7.5.14 עבור העותר ואישתו מישראל למרחב שכם לצורך קבלת טפול רפואי חתומה על ידי אל"מ יוסי חדד, מפקד יחידת הגששים, בה מצוין כי העותר ומשפחתו "פעלו ופועלים רבות למען גיוס לצה"ל". מכתב מיום 6.3.17 החתום על ידי אל"מ ואג'די סרחאן, ראש מנהל אוכלוסיית אכ"א צה"ל, ואל"מ (במיל') פיני גנון - מרכז פעילות הבדואי והנוצרי באגף הבטחוני חברתי במשרד הבטחון, בו הנידון הוא "המלצה לרישיון נשק" כאשר נאמר במכתב שהעותר "פעל בעבר עם כוחות הבטחון שנים רבות (מאז מלחמת יום כיפור) ולאחרונה זה כ – 10 שנים פועל השייח' לעידוד גיוס בדואים לצה"ל בהיתנדבות...", "כמו כן מוכר השייח' כשייח' המגשר בסכסוכים ופועל לחזוק הקשר עם המדינה". לעומת טענות העותר בדבר תרומתו לבטחון המדינה, טען בא כוח המשיבה כי הממונה בהחלטתה בערר נתנה דעתה למכלול השיקולים כנדרש, כמפורט בהודעה על החלטתה: "לאחר עיון בחומר שהוצג בפני הממונה, ונשקלו שיקולים רלוואנטיים- את טיעוניו של העורר, עברו הבטחוני כפי שנטען על ידו ואת האנטרס שלו לשאת כלי ירייה מחד ואת עמדת המישטרה, החליטה הממונה להכריע את הכף, לטובת האנטרס של שלום הציבור ולא לאפשר חידוש רישיון לעורר." בא כוח המשיבה ציין, תוך הסתמכות על הפסיקה, כי החלטות פקיד הרשוי והחלטות הממונה בערר בדין מתבססות במידה רבה על המלצות המישטרה, שהיא הגוף המופקד על הגנה על שלום הציבור.

...

עתירת העותר מופנית כנגד החלטת הממונה במשרד לביטחון פנים, רישוי לכלי ירייה, מחוז דרום, מיום 20.3.17 בה נדחה הערר שהעותר הגיש על כך שביום 15.11.15 נשלל הרישיון שהיה ברשותו לנשיאת נשק.

לטענת בא כוח המשיבה בשל התשתית העובדתית שהצטברה בידי המשטרה ואשר בהתבסס עליה, הביעה המשטרה את התנגדותה לקבלת הערר, דין העתירה להידחות.

דיון והכרעה נפסק בבג"ץ 799/80, פנחס שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי ירייה, תש"ט – 1949 ואח',(להלן "פסק דין שללם") כי "לא הרי ביטול רשיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש, הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול – בדרך כלל – לשמש סיבה מספקת לסירוב רשיון; אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי לאחר מתן הרשיון, אין לבטלו על סמך חשד גרידא ללא חקירה...". עוד נקבע (שם): "...אכן, אין להניח, כי המחוקק, אשר הסמיך רשות ציבורית לבטל רשיון קיים העניק לה כוח כזה כדי שיעשה בו שימוש על יסוד חשד גרידא. הטעם לכך הוא, שמי שקיבל רשיון, רשאי להניח, כי הבדיקות המוקדמות נעשו ביסודיות הדרושה, וכי החששות שהיו, אם היו כאלה, שוב אינם קיימים. על יסוד הנחה סבירה זו פועל בעל הרשיון ומשקיע מהונו וממרצו. בנסיבות אלה אין זה הוגן ואין זה סביר, כי הרשות המנהלית תפגע באינטרס זה שלו, בלא שהתרחש ארוע חדש, שיש בו כדי לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרשיון, ובכך ייצור סיכון ניכר, היוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול הרשיון, ובלא שארוע חדש זה יוכח בצורה משכנעת, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו." על הלכה זו חזרו בתי המשפט במהלך השנים, ולאורה יש לבחון את העילות להתערבות בהחלטת הממונה בערר, כפי שהוכרו במשפט המנהלי, בין היתר שאלת סבירות ההחלטה מושא העתירה והאם נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים.

סיכום אשר על כן העתירה מתקבלת.

עניינה של העתירה בהחלטת הממונה לפי חוק כלי הירייה, התש"ט-1949, מיום 30.1.14, בגדרה נדחה ערר שהגיש העותר על החלטה המבטלת את הרישיונות לנשיאת נשק שהיו בידיו.

עתירה שהגיש העותר כנגד החלטה זו נתקבלה, ובית משפט זה (כב' השופט מ' סובל) הורה לחדש לעותר את רישיונותיו (עת"מ 908/06 מיום 3.7.07).

מנגד, באוגוסט 2010 נשלחה לעותר הודעה בדבר אי חידוש הרישיון לאקדח, והוא נידרש להפקידו במישטרה.

אשר לטיב הראיות הנדרשות לשם הפעלת שיקול הדעת המנהלי נקבע לא אחת, כי גם תיקים שניסגרו מחוסר ראיות וגם חומר מודיעיני יכול ויהיה בהם כדי לבסס תשתית מספקת לקבלת החלטה (ראו: עע"מ 9993/03 דלאל עטא מוחמד חמדאן נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(4) 134; עע"מ 5878/11 הנ"ל; עת"מ(י-ם) 26983-01-13 אזגילה נ' המשרד לבטחון פנים האגף לרשוי כלי ירייה, מיום 19.6.13).

...

על כל אלה מוסיפים המשיבים וטוענים כי נגד העותר יש מידע מודיעיני רלוונטי, אמנם מן השנים 2009-2004, הקושר אותו לאחזקה ושימוש בנשק שלא כדין, והתומך במסקנה אליה הגיע הממונה.

המסקנה המתבקשת מן האמור לעיל, שתיקי החקירה החדשים שנפתחו נגד העותר בשנים 2012 ו-2013, ואשר לא עמדו לנגד עיני הממונה בעת שקיבל את עררו של העותר בשנת 2012 (שלושה מהם, כאמור, טרם באו לעולם בעת שניתנה אותה החלטה) יכולים, על דרך העיקרון, להוות עילה לביטול רישיונו של העותר – גם אם נמצא שאין בראיות די על מנת לבסס כתב אישום.

משכך, אין לומר כי מסקנתו של הממונה לפיה מתן רישיון לעותר לשאת כלי ירייה יש בו משום סיכון לשלום הציבור, היא מסקנה בלתי סבירה עד כי על בית המשפט להתערב בה. העתירה נדחית.

העתירה שבכותרת – עניינה החלטת המשיבים שלא לחדש רישיון לנשיאת כלי ירייה שהיה בידי העותר.

פסק הדין הראשון סרוב משרד הפנים לחדש את רישיון נשיאת כלי הירייה של העותר עמד במוקד שתי עתירות קודמות שהוגשו בעבר לבית משפט זה. העתירה הראשונה התבררה לפני כבוד השופטת י' צור, סגנית נשיא, ב-עת"מ 200/07.

צוין בה, שלאחר הגשת העתירה לבית משפט זה היתקיים דיון נוסף בעיניינו של העותר "בהישתתפות נציגי מישטרה ונציגה מהלישכה המשפטית של המשרד לביטחון הפנים". עוד צוין שבדיון האמור חשפו נציגי המישטרה את המידע המודיעיני שהצטבר במשך השנים נגד העותר.

...

אולם גם בשים לב לטענות אלה של העותר ביחס לתשתית עובדתית ראייתית מנהלית זו של המשיבים – עדיין אין בהן כדי מסקנה שמדובר בנתונים שהמשיבים לא היו רשאים לקחת בחשבון; ואם לא כשהם עומדים בפני עצמם – הרי שבוודאי יחד עם החומר המודיעיני המפורט לעיל.

התוצאה בשל מכלול הטעמים שלעיל, מסקנתי שאין עילה להתערב בהחלטת המשיבים בנסיבות המקרה שלפניי ועמדתם שלפיה יש לדחות את בקשת העותר בהמשך לעמדת המשטרה שלפיה מתן רישיון כלי ירייה לעותר יהווה סיכון לשלום הציבור.

העתירה נדחית אפוא.

בפני עתירה שהגיש אילן שיטרית (להלן – העותר) על החלטת משרד הפנים (להלן – המשיב) מיום 25.9.07 שלא לחדש לעותר רשיון לנשיאה או אחזקת נשק.

על מנת להבטיח את שלום הציבור וביטחונו, המדיניות בה נוקט המשיב לפיה מוענקים רישיונות כלי ירייה לאזרחים בזהירות ותוך מתן עדיפות לשיקול של שמירה על בטחונו של הציבור, הנה ראויה ומאוזנת (ראו: בג"ץ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים ואח', פ"ד לה(2) 415, 419).

יש לדחות את טענת העותר כי המשיב והמשטרה מפעילים מדיניות לפיה אין מחדשים רשיון נשק לכל מי שמוגשת נגדו תלונה במישטרה.

...

לאחר שעיינתי בחומר החסוי ושמעתי את ההסברים של רב פקד שמואל וייסנר מחטיבת מודיעין במטה הארצי של משטרת ישראל, הגעתי למסקנה כי יש בחומר זה כדי לבסס את ההערכה המקצועית של המשטרה כי חידוש רשיון הנשק לעותר מהוה סיכון לציבור.

לסיכום, בעניינו של העותר, נבחן המידע המודיעיני על ידי הגורמים המקצועיים במטה הארצי במשטרת ישראל.

לאור האמור הגעתי למסקנה כי החלטת הרשות מאוזנת וסבירה ולא מצאתי פגם המצדיק היתערבות בה. לפיכך החלטתי לדחות את העתירה.

העותר הגיש ערר על החלטת פקיד הרשוי, אולם הערר נדחה, ביום 6.7.08, בנימוק כדלקמן: "לדחות את הערר: העורר לא מקיים כיום עילה המצדיקה לכאורה מתן רישיון לכלי ירייה. לעורר כיום כלי ירייה המוחזק ברישיון תקף אשר יחודש בגין תבחין משמר (מוחזק כחוק מעל 10 שנים) וכל עוד כלי הירייה ימצא ברשותו כחוק. הועדה סבורה כי לאור המדיניות המצמצמת הנהוגה כיום והמאפשרת מתן רישיון לכלי ירייה אחד למי שעונה לתבחינים, אין מקום למתן רישיון נוסף לכלי ירייה חדש במקום זה שנגנב". 7.

לטענת העותר, חידוש רשיון קיים הינו מצב מיוחד של הסתמכות הפרט על מעשה המינהל, ובמצב כזה, רשאי הפרט להוסיף ולהחזיק ברשיון שניתן לו. לטענתו, משניתן לו רישיון להחזיק בכלי ירי, רשאים המשיבים שלא לחדש רשיון זה רק בהתקיים אירוע היוצר סיכון מיוחד, המצדיק את ביטול הרשיון.

העותר אינו טוען כנגד מדיניותו המצמצמת של משרד הפנים במתן רישונות לכלי ירייה, וכבר נפסק בבג"צ כי אין כל פסול במדיניות זו. ר' בג"צ 1958/90 מאיר בן שטח נ' שר הפנים ואח' (להלן: "פסק דין בן שטח"), פ"ד מה (1) 322, 325: "המדיניות של המשיב בדבר צמצום כלי הנשק שבידי הציבור, כשלעצמה, אין בה פסול. מדיניות זו, כשנשענת היא על חוות-דעתם של מומחים לדבר-גורמי הביטחון השונים-ולאור ריבוים לאחרונה של מעשי שימוש שלא כדין בכלי נשק, על כל התוצאות הקשות הנלוות לכך, אינה מדיניות מופרכת. מדיניות זו אף זכתה להכרה על-ידי בית-משפט זה בבג"צ 190/80...

לפיכך, בנקודת זמן שבה נגנב כלי ירי, ומחזיקו מבקש רשיון לנשיאת כלי ירי חדש, בוחנים המשיבים את עמידת המבקש בתבחינים, כפי שנעשה לעותר.

...

העותר הגיש ערר על החלטת פקיד הרישוי, אולם הערר נדחה, ביום 6.7.08, בנימוק כדלקמן: "לדחות את הערר: העורר לא מקיים כיום עילה המצדיקה לכאורה מתן רישיון לכלי ירייה. לעורר כיום כלי ירייה המוחזק ברישיון תקף אשר יחודש בגין תבחין משמר (מוחזק כחוק מעל 10 שנים) וכל עוד כלי הירייה ימצא ברשותו כחוק. הוועדה סבורה כי לאור המדיניות המצמצמת הנהוגה כיום והמאפשרת מתן רישיון לכלי ירייה אחד למי שעונה לתבחינים, אין מקום למתן רישיון נוסף לכלי ירייה חדש במקום זה שנגנב". 7.

לאור כל האמור לא מצאתי פגם ו/או חוסר סבירות בהחלטת המשיבים ולא מצאתי מקום להתערב בהחלטה.

העתירה נדחית.

העותר ישלם למשיבים הוצאות בסך 10,000 ₪.