עתירה נגד החלטת משרד הפנים שלא לחדש אשרה

17/11/2010 – בית המשפט העליון מקבל את ערעור המדינה, מורה על החזרת העניין לבחינה מחודשת על ידי הרשות המנהלית וקובע כי מעמדם של המשיבים כבעלי אשרה מסוג א/5 ישמר עד 45 יום לאחר שתתקבל החלטה חדשה על ידי משרד הפנים (בר"מ 10133/09 מדינת ישראל - משרד הפנים נ' גריס סלים אעמיה 17.11.2010) 2010 – העותרים הגישו למשרד הפנים בקשה חדשה.

8/2/2011 – במסגרת עתירה שהגישו העותרים נגד החלטתו האחרונה של משרד הפנים ניתן צו ביניים, שהורה למשרד הפנים שלא לבטל את האשרות מסוג א/5 בהן החזיקו העותרים, עד למתן פסק דין בעתירה.

...

5/5/2017 – העתירה נדחית.

התוצאה: העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבים הוצאות הליך זה בסך של 10,000 ₪.

ביום 17.5.2020 הוגשה העתירה כנגד המנעות המשיב מלהכריע בערר הפנימי שהגיש העותר כנגד החלטת המשיב לדחות את בקשתו להנפקת תעודת מעבר ואשרת כניסה לישראל.

לחלופין נטען בעתירה שיש להורות על בטלות דרישת הטעמים ההומניטאריים החריגים שבנוהל ולקבוע כי בהעדר אינטרס נוגד (כמניעה ביטחונית), על המשיב להנפיק תעודת מעבר ואשרת חוזר בכפוף להוכחה שאין אפשרות לחדש את דרכון.

שיקול הדעת הנתון לשר הפנים להנפקת תעודת מעבר ואשרת חוזר הוא רחב, ובהתאם יהא מצומצם גדר ההתערבות של בית המשפט בהחלטותיו אלה למקרים יוצאי דופן בהם נפל בהחלטה פגם חמור היורד לשורש העניין (ראו: עע"ם 4760/20 אדם נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה, פס' 18 (4.3.2021) (להלן – עניין אדם)).

...

אין בידי לקבל את טענות העותר כי הנוהל פוגע בצורה בלתי סבירה ובלתי מידתית בזכויות חוקתיות, ובדבר ההבחנה בין הזכות לצאת לישראל לבין הזכות לשוב אליה.

אינני סבורה שיש מקום למסקנה שונה בענייננו.

לסיכום, לא מצאתי עילה להתערב בשיקול הדעת המסור למשיב בדבר הנפקת אשרות ועל כן דינה של העתירה להידחות.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים 08 אפריל 2021 עת"מ 27937-10-20 שפירו ואח' נ' משרד הפנים לפני כב' השופטת תמר בזק רפפורט העותרים 1.מעיין איבון גיוליאנה מורלס 2.מטיאס בנחמין שפירו על ידי ב"כ עו"ד דוד אנג'ל המשיבה משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) על ידי ב"כ עו"ד שני רוזנבליט שמעונוביץ פסק דין

ערר על החלטה זו נדחה על ידי מנהלת תחום אשרות וזרים במשיבה ביום 26.7.20, בה צוין כי הקהילה אליה השתייכה העותרת 1 בקולומביה היא "קהילה מתחדשת", ולא "קהילה מוכרת"; מבדיקה מול הרבנות עלה כי בית הדין של הרב לרפילד במיאמי רשאי לגייר את תושבי מיאמי והאיזור, בעוד העותרת 1 היא אזרחית קולומביה השוהה בישראל משנת 2017; לא צורף תצהיר מבית הדין המגייר המסביר אודות ההליך הלימודי והגיור ולא הוסבר הקשר בין הקהילה המכינה לגיור לבין בית הדין המגייר; מכתב מחודש תמוז תשע"ט אודות פקידת בית כנסת בפתח תקווה איננו עדכני ולא מיפרט את התקופה, אופי ותדירות ההשתייכות.

אשר לטענת ב"כ העותרים כנגד אי רישום העותרת במירשם האוכלוסין כיהודיה נשואה – לעתירה לא צורפה בקשה למשיבה בעיניין זה וממילא גם לא החלטה.

...

דיון אף שאינני סבורה שנימוקי ההחלטה פסולים כשלעצמם, נראה כי דין העתירה להתקבל בשל מה שאין בהחלטה – ההחלטה איננה מאזכרת את העובדה שמדובר באדם שהוכר בידי הרבנות כמי שהתגייר.

מה גם שאופן הרישום במרשם האוכלוסין נבחן רק לאחר קבלת תושבות, שמכוחה מתבצע הרישום במרשם האוכלוסין, כך שאין מקום למתן סעד בהקשר זה. לאור האמור העתירה מתקבלת במובן זה שהחלטת המשיבה לדחות את בקשת העותרת לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות מבוטלת.

להלן נימוקי ההחלטה: בעניינינו בקשה שחזרה לדיון נוסף בעקבות עתירה אשר הוגשה כנגד החלטת שר הפנים משנת 2019 שניתנה בהמלצת הועדה, הדוחה את בקשתה של המוזמנת לקבלת רישיון לישיבת אירעי.

המוזמנת הנה תושבת איזור, במקור מטול כרם וילידת שנת 1965 אשר החזיקה במסגרת נישואיה לאבי המזמין, אזרח ישראל, ברישיון מתחדש לישיבת אירעי בין השנים 2001 – 2011 לאחריהן נכפה עליה גט עקב נישואין של אבי המזמין לאשה אחרת.

למעשה בשנים האחרונות שהתה המוזמנת בישראל ללא אשרה חוקית ותוך עשיית דין עצמי.

די שאזכיר, כימעט המחזיק את המרובה, את שפרטה מעמוד 1 שורה 23 לפרוטוקול הדיון: "מבחינת למה מגיע לה, בסעיפים 10, 11, 12, 13, 14 בכתב העתירה אני מסבירה בפירוש למה מגיע לה לפחות להחזיר את המצב לקדמותו אילמלא הייתה מגישה בשנת 2013 או שמשרד הפנים לא היה מטעה אותה היא לא הייתה צריכה להגיע לועדה ההומניטארית. 10 שנים היא ניתקה כל קשר באיזור, אין לה אמא, אין לה אבא, אין לה מישפחה שם. לעניין העשר שנים יש פה משהו שלא הובן או לא הובהר מספיק לבית המשפט. משרד הפנים שיחק פה משחק כזה שבאמת נודף ממנו ריח לא טוב. לא רק שהם אלה שהמליצו לה ללכת לועדה המקצועית. רק ב- 2019 נזכרו לעשות לה שימוע ולתת לה החלטה שלילית. החוק אומר מעל ל- 4 שנים ו- 3 חודשים מגיע לה לשדרג את המעמד שלה". בנקודה זו אתקשה שלא להעיר, שככל שלעותרת טענות כלפי משרד הפנים, ואחזור ואדגיש שאין בפני תמונת מצב בהירה ביחס לטענות אלה – ייתכן שנכון היה שתבדוק מעט גם את היתנהלותה שלה, בשים לב לטענות המשיב לשהיה בישראל שלא כחוק תוך עשיית דין עצמי.

...

קשה להלום מסקנה, לפיה נפלה בנסיבות אלה בהחלטת המשיב כזו טעות, שנדרש להתערב בה: רחוק מכך.

סוף דבר, העתירה – נדחית.

]השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ע' אבמן-מולר) מיום 23.7.2023 בעת"מ 45088-08-22, בו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת המשיב מיום 29.6.2022 שניתנה ביחס לבקשתם לקבלת מעמד עולים מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).

נוכח נסיבותיהם הייחודיות של המערערים והוראות החקיקה של הפדרציה הרוסית מנוע המערער מחידוש דרכונו, והמסמכים הרלוואנטיים הוצגו למשיב במועד הגשת בקשת המערער בעיניין זה. ביום 8.2.2024 הגישו המערערים "בקשה בהולה לסעד זמני". הם ציינו בבקשה כי משעה שחלפה שנה מאז ניתנה ההחלטה מיום 29.6.2022 ובהתאם לאמור בה, ביום 20.9.2023 הם פנו למשיב בבקשה חוזרת לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות וכן בקשה להנפקת אשרה "מחוץ לדרכון". אלא שבמסגרת ראיונות שנערכו להם בלישכת רשות האוכלוסין וההגירה נאמר כי הואיל והמערער טרם הציג דרכון בתוקף כנדרש ולפיכך טרם מימש את ההחלטה מיום 29.6.2022, המערערת אינה יכולה להחזיק במעמד אירעי ומעמדה מבוטל.

למערערים פתוחה הדרך להגיש ערר פנימי על ההחלטה החדשה, ובמידת הצורך אף להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים (וראו והשוו: עע"מ 2065/21 ביירחטריאן נ' נתיב לישכת הקשר, פסקה 6 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (29.3.2022); בג"ץ 5970/18 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה-משרד הפנים, פסקה 2 (6.5.2019)).

...

באשר לבקשה להנפקת רישיון השהייה "מחוץ לדרכון", נקבע כי לא ניתן להיעתר לה. בהתאם לנהלי המשיב וכמקובל במקרים מעין אלו, לשם קבלת הרישיון על המערער להציג דרכון זר בתוקף או לחלופין להמציא ראיות בכתב ממדינת אזרחותו על כך שלא ניתן להאריך או לחדש את דרכונו, והדבר לא נעשה בענייננו.

לאחר עיון בערעור, בנספחיו ובבקשה לסעד זמני, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

הערעור נדחה אפוא, ועמו גם הבקשה למתן סעד זמני בערעור.