השופטת תמר שרון-נתנאל
לפנינו עתירת המדינה נגד החלטת וועדת השחרורים (במקום מושבה בבית הסוהר דמון – להלן: "הועדה"), מיום 5.2.13, אשר הורתה על שיחרורו על תנאי ממאסר, של המשיב 1 (להלן: "המשיב"), ביום 12.2.13 (להלן: "החלטת הועדה").
בפסק הדין שניתן, לאחרונה, ברע"ב 5777/12 לוטפי זאהדה נגד וועדת השחרורים (18.1.2013), חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה לפיה: "... גדר התערבותו של בית המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לבקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הועדה (ראו: רע"ב 3684/06 נאסר נגד מדינת ישראל (7.8.2006)" ועל ההלכה, לפיה ביהמ"ש יתערב בהחלטת הועדה, רק במקרים בהם ההחלטה היא כה בלתי סבירה, עד שאין מנוס אלא מלהתערב בה.
ביהמ"ש ציין, כי "הנחת המוצא לעניין בחינת השיחרור המוקדם צריכה להיות כי ההחלטה תנתן רק על בסיס מידע שהצטבר לאחר מתן גזר הדין. זאת, שכן גזר הדין עצמו משקף את עמדת בית המשפט באשר למשקל הראוי שיש לתת לכלל השיקולים הרלבאנטיים שהתקיימו טרם נתינתו, לרבות עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו בתקופות מאסר קודמות...".
ואף הדגיש, כי: "קביעה קטגורית כי עבירות מסוימות מעצם טיבן מקימות חזקת מסוכנות של אסיר, שאינה הולכת ופוחתת ושאותה לא יכול האסיר לסתור בשום שלב של מאסרו היא קביעה לא סבירה, הנוגדת את אחת מתכליותיו המרכזיות של ההליך הפלילי - שקומו של האסיר."
עם זאת, הבהיר ביהמ"ש, כי אין בכך כדי לומר שאין ליתן משקל למסוכנותו של האסיר, כפי שהיא נובעת מחומרת העבירות שבוצעו על ידו, אלא, ש"ראוי שהמסוכנות המגולמת בעצם טיבה של העבירה ונסיבותיה תשמש כנקודת המוצא שעל בסיסה תבחן תוכנית השקום של האסיר" ויש לבחון את שתוף הפעולה של האסיר ואת התקדמותו והאם יש באלה כדי להפחית את מסוכנותו במידה המאפשרת שיחרור מוקדם.
בעניינינו - מהחלטת הועדה עולה, כי נשקלו על ידה כל השיקולים הרלבאנטיים, הן לחיוב והן לשלילה, הועדה לא היתעלמה מחומרת העבירות שבוצעו על ידי המשיב אולם, נגדן, שקלה היא את מסוכנותו, כפי שחייבת היתה לעשות, גם על פי עברו, גילו הצעיר, היתנהגותו בכלא, היתנהלותו בחייו קודם לבצוע העבירות וכן הבית והמשפחה אליהם הוא חוזר.
...
על בסיס האמור לעיל, קבעה הוועדה, כי על אף חומרת העבירות, אך בשים לב לעברו הנקי, להתנהגותו הטובה, לגילו הצעיר ואף לפי התרשמות גורמי הטיפול בשב"ס, לא נראה לה כי נשקפת סכנה בעתיד מהתנהגותו וניתן להיעתר לבקשה ולהורות על שחרורו המוקדם.
בפסק הדין שניתן, לאחרונה, ברע"ב 5777/12 לוטפי זאהדה נגד וועדת השחרורים (18.1.2013), חזר ביהמ"ש העליון על ההלכה לפיה: "... גדר התערבותו של בית המשפט בהחלטותיה של ועדת השחרורים, בהיותה רשות מינהלית, מצומצם לביקורת שיפוטית על סבירות ההחלטות ואין בית המשפט שם את שיקול דעתו שלו במקום שיקול דעתה של הוועדה (ראו: רע"ב 3684/06 נאסר נגד מדינת ישראל (7.8.2006)" ועל ההלכה, לפיה ביהמ"ש יתערב בהחלטת הוועדה, רק במקרים בהם ההחלטה היא כה בלתי סבירה, עד שאין מנוס אלא מלהתערב בה.
ביהמ"ש ציין, כי "הנחת המוצא לעניין בחינת השחרור המוקדם צריכה להיות כי ההחלטה תינתן רק על בסיס מידע שהצטבר לאחר מתן גזר הדין. זאת, שכן גזר הדין עצמו משקף את עמדת בית המשפט באשר למשקל הראוי שיש לתת לכלל השיקולים הרלבנטיים שהתקיימו טרם נתינתו, לרבות עברו הפלילי של הנאשם והתנהגותו בתקופות מאסר קודמות...".
ואף הדגיש, כי: "קביעה קטגורית כי עבירות מסוימות מעצם טיבן מקימות חזקת מסוכנות של אסיר, שאינה הולכת ופוחתת ושאותה לא יכול האסיר לסתור בשום שלב של מאסרו היא קביעה לא סבירה, הנוגדת את אחת מתכליותיו המרכזיות של ההליך הפלילי - שיקומו של האסיר."
עם זאת, הבהיר ביהמ"ש, כי אין בכך כדי לומר שאין ליתן משקל למסוכנותו של האסיר, כפי שהיא נובעת מחומרת העבירות שבוצעו על ידו, אלא, ש"ראוי שהמסוכנות המגולמת בעצם טיבה של העבירה ונסיבותיה תשמש כנקודת המוצא שעל בסיסה תיבחן תוכנית השיקום של האסיר" ויש לבחון את שיתוף הפעולה של האסיר ואת התקדמותו והאם יש באלה כדי להפחית את מסוכנותו במידה המאפשרת שחרור מוקדם.
