עתירה נגד החלטת ועדת השגות מקרקעי ישראל בדבר סמכות עניינית

המשיבות, מנגד, גורסות כי החלטת ועדת ההשגות היא נכונה וכי לא נפל בה כל פגם המצדיק את ההתערבות השיפוטית המבוקשת במסגרת דיונית זו. במוקד הדיון ניצבות השאלות שבמחלוקת, אם כללי הסמכות העניינית והמשפט המנהלי מצדיקים את התערבותי בהחלטת ועדת ההשגות.

וראו בהקשר זה דברי בית המשפט ב-עע"ם 1036/16 ‏נציגות הבית המשותף ברחוב השונית 10, הרצליה נ' משרד התיירות (27.5.2018), כך: "כאשר מדובר בשאלה מקצועית רגולטורית – הכרוכה בשיקולים מקצועיים מובהקים ששקילתם מצריכה מומחיות מיוחדת והם מצויים בגרעין שיקול הדעת הרגולטורי המוקנה לרשות המוסמכת – מיתחם שיקול הדעת המוקנה לרשות הוא רחב ביותר. ככל שמיתחם הסבירות רחב יותר, נכונותו של בית המשפט להתערב במעשה המנהלי מצומצמת יותר. אכן, 'כרוחב הסמכות כן רוחבו של מיתחם הסבירות'". טענתו העיקרית של העותר היא כי הפרשנות שניתנה להחלטה 1470 שגויה, וכי למעשה על הפצוי לכלול רכיב של אובדן הכנסה מהקרקע, תוך השבת המצב לקדמותו.

עם זאת, בהקשר זה ראיתי לנכון לקבל את טענת רמ"י, כי עמדה לה הזכות להגיש לועדת ההשגות בקשה לדיון נוסף, כפי שאכן עשתה, וזאת בהתאם לסעיף 4.20.16 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "קובץ ההחלטות") שזוהי לשונו: "הרשות רשאית להגיש בקשה לדיון נוסף ... במקום בו במסגרת ההכרעה בהשגה התקבלה החלטה בטענה משפטית ... אשר לשיטת הרשות אין לבררה במסגרת הליך השגה". אף אין משקל של ממש לעובדה שבשומה הראשונית בהשגה השנייה נקבע פיצוי גבוה יותר, בשים לב להוראת סעיף 4.20.15(יז) לקובץ ההחלטות, הקובעת כך: "הועדה רשאית לאשר את ההחלטה בהשגה הראשונה... לבטלה או לשנותה, וכן רשאית היא להגדיל או להקטין את השומה...". אף לא ראיתי לנכון לקבל את טענת העותר, משמע רמ"י "הכתיבה" לועדת ההשגות את החלטתה.

בהקשר זה יצוין, כי בגדרי סמכותו של בית משפט זה תוגשנה עתירות נגד רמ"י אך ורק בעניינים הנזכרים במפורש בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000, כמפורט בפרט 59 בתוספת הראשונה, כדלקמן: "(1)  החלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה;

...

יתרה מכך, סבורני כי השאלה אם הפרשנות המשפטית של רמ"י להחלטה 1470 היא נכונה לגופה אם לאו – אינה בגדרי סמכותו העניינית של בית משפט זה, כפי שהבהרתי לא אחת במהלך הדיון ומבלי שהובא טיעון משכנע מנגד.

לשיטתו, ועדת ההשגות אינה מוסמכת ליתן החלטה שונה מהחלטה קודמת שניתנה על-ידה, אך משום העובדה שכך נאמר לה לעשות על ידי רמ"י. כפי שיבואר, דין עמדת העותר להידחות.

סוף דבר בהינתן מכלול נסיבות העניין, בבקשת ההצטרפות של תנועת המושבים וביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו לשנות ממסקנתי, ולאור לכל המקובץ - העתירה נדחית.

בפסק הדין שם, צוינו הדברים הבאים: "בחודש אוגוסט 2018 הגיש העותר המרצת פתיחה בבית משפט השלום באשדוד כנגד המשיבים והסוכנות היהודית, במסגרתה התבקש בית המשפט ליתן פסק דין הצהרתי ביחס לזכויות הנטענות של העותר במשק 13. אלא שלאחר שבתגובת רמ"י להמרצת הפתיחה נטען, כי הסמכות העניינית הנה לבית משפט לעניינים מינהליים (נוכח האמור בסעיף 59.1 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים) נמחקה התובענה בפסק דין מיום 19.6.19 ומיד לאחריו הוגשה העתירה שבפניי". מהפסיקה שהובאה לעיל עולה, כי תובענות אשר עסקו בהחלטה הנוגעת להקצאה ראשונית של קרקע, במסגרתם התבקש סעד הצהרתי ו/או צו עשה, הנוגע לשאלה אם להקצות את הקרקע אם לאו, הופנו לבית משפט לעניינים מינהליים ונדונו שם. בעניינינו אין מחלוקת כי הקצאת המיגרש למשיבים אושרה על ידי המבקשת.

כמו כן ראו פרט 59(3) לתוספת הראשונה, אשר מתייחס לעתירה הנוגעת לשומה, ואולם הגביל זאת לעתירה כנגד החלטה של ועדת ההשגות בעיניין השגה על שומת מקרקעין שנערכה במסגרת עסקה עם רשות מקרקעי ישראל.

...

מאחר שהמחלוקת היא כספית בלבד ולא לגופה של החכירה לדורות, יש לדחות את הבקשה ולהשאיר את הדיון בבית משפט זה. דיון והכרעה סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, מגדיר את סמכותו של בית המשפט בכל הנוגע לדיון בעתירות מנהליות, בזו הלשון: "בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה-

לאחר שסקרתי את הדין והפסיקה בעניין הסמכות העניינית, ולאחר שבחנתי את מהות התביעה שלפניי, אני קובעת כי לבית משפט זה נתונה הסמכות לדון בתביעה דנן.

לאור כל האמור לעיל, ומאחר שמצאתי כי אין מהותה של התביעה דנן תקיפת החלטה בעניין הקצאה ראשונית של קרקע, ולפיכך אינה נכנסת בגדרה של עתירה מנהלית על פי החוק, ומאחר שהסעד המבוקש בה הינו סעד כספי, ומאחר שמהותה של התביעה היא אכן השבת כספים, ששולמו לכאורה ביתר על ידי המשיבים, אני דוחה את הבקשה לסילוק התביעה על הסף וקובעת כי לבית משפט זה הסמכות לדון בתביעה.

העתירה שבפני מכוונת כנגד החלטה מיום 29.11.21 של ועדת ההשגות על שומות מקרקעי ישראל שקבעה כי היא נעדרת סמכות עניינית לידון בהשגה שהוגשה על ידי העותרת אשר זכאית לפצויי השבה בגין שינוי יעוד הקרקע אותה החזיקה בחכירה מאת מנהל מקרקעי ישראל.

בסעיף 15 להסכם נקבע כי במקרה של שינוי היעוד החקלאי של המקרקעין, על ידי תכנית עיר תקפה, ליעוד למגורים ו/או לתעשיה ו/או לצרכי ציבור, זכאית רמ"י לידרוש את השבתם ובמקרה כזה זכאי החוכר לפיצויים מלאים מהמחכיר עבור המוחכר לגביו בוטלה החכירה "לפי מצבו של המוחכר ביום סיום תקופת החכירה ...". עוד נקבע בסעיף 15 כי במידה והצדדים לא יגיעו להסכם בדבר גובה הפיצויים יקבעו הפיצויים על ידי מעריך מומחה שאינו נימנה על עובדי רמ"י. ביום 14.6.17 נכנסה לתוקף תכנית זמ/537 אשר שינתה את יעוד המקרקעין מייעוד חקלאי לייעוד תעשייה, מסחר, משרדים, שרותי דרך ושצ"פ. בעקבות שינוי היעוד דרשה רמ"י מהעותרת, ביום 7.9.17, להשיב לה 41 דונם מתוך המקרקעין המוחכרים לה. העותרת הסכימה לכך.

...

לפיכך בצדק דחתה ועדת ההשגות את ההשגה על הסף ואף דין העתירה שבפני להימחק על הסף.

משכך אני מורה על מחיקת העתירה על הסף.

העותרת תשלם למשיבו את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

המשיבה הפניתה להוראות סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התשס"א-2000 (להלן: "החוק") ולפרט 59 לתוספת הראשונה לחוק המפרט את העניינים בגינם ניתן להגיש עתירה מנהלית נגד רשות מקרקעי ישראל.

מה עוד שהחלטת כבוד השופטת חיימוביץ עסקה רק בעיניין הסמכות המקומית וכפי שצויין בהחלטה, הדיון בבקשה לסילוק על הסף מחמת העידר סמכות עניינית הועבר לבית משפט זה. עוד טענה המשיבה, כי טענת העותר שהתיק הועבר בהתאם להחלטת כבוד השופטת חיימוביץ למדור אזרחי ולא המינהלי אינה יכולה להיתקבל שכן בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב לא קבע דבר ביחס לסמכות העניינית, אלא ביחס לסמכות המקומית בלבד.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לידון בעתירה, ולהלן נימוקיי: פרט 59 לתוספת הראשונה לחוק מיפרט את העניינים בגינם ניתן להגיש עתירה מנהלית בכל הנוגע להחלטה של רשות מקרקעי ישראל , כדלקמן: "59. רשות מקרקעי ישראל –

(1) החלטה של רשות מקרקעי ישראל שעניינה הקצאה ראשונית של מקרקעין לפי כל דין או לפי החלטת הממשלה; (2) (א) החלטה של רשות לפי סעיף 6(8) לחוק הרשות לפיתוח הנגב, התשנ"ב-1991; (ב) החלטת שר לפי סעיף 5(ב) לחוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון מס' 4), התש"ע-2010; (ג) החלטה של רשות מקרקעי ישראל לפי סעיפים 5(ה) ו-(ו) לחוק הרשות לפיתוח הנגב (תיקון מס' 4), התש"ע-2010; (3) החלטה של ועדת ההשגות הפועלת לפי החלטות מועצת מקרקעי ישראל שעניינה השגה על שומת מקרקעין שנערכה במסגרת עסקה עם רשות מקרקעי ישראל".

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין לבית משפט זה סמכות עניינית לדון בעתירה, ולהלן נימוקיי: פרט 59 לתוספת הראשונה לחוק מפרט את העניינים בגינם ניתן להגיש עתירה מנהלית בכל הנוגע להחלטה של רשות מקרקעי ישראל , כדלקמן: "59. רשות מקרקעי ישראל –

גם טענה זו דינה להידחות.

לאור מסקנותיי דלעיל, אני נעתרת לבקשת המשיבה לסילוק על הסף של העתירה מחמת היעדר סמכות עניינית ומורה על מחיקת העתירה.

המשיבות טענו לחוסר סמכות עניינית, שכן העתירה הוגשה כנגד החלטת ועדת ההשגות מיום 30.8.22 על פי פרט 59(3) לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, לפיו בית המשפט מוסמך לידון בהחלטה של ועדת ההשגות שעניינה השגה על שומת מקרקעין שנערכה במסגרת עיסקה עם רשות מקרקעי ישראל.

כפי שנקבע בעע"ם 4618/20 פז חברת נפט נ' ועדת ההשגות (נבו 3.7.22), האפשרות להתערבות בית המשפט צריכה להישמר למקרים קצוניים וחריגים בהם קיימת על פני הדברים אי סבירות קיצונית והקף התערבותו האפשרית של בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטת ועדת ההשגות מצומצם לעילות הבקורת של המשפט המינהלי.

...

אני מקבל את דברי המשיבות שלפיהם יש שני מסלולים נפרדים לבירור טענות משפטיות ושאלות שמאיות.

לפיכך, אני קובע שהנתיב שבו הלכה העותרת, והעומד לדיון בפניי, הוא נתיב של השגה שמאית ולא השגה משפטית.

לפיכך, אני דוחה את העתירה לקבוע שאין לחייב כלל את העותרת בגין זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות, מכיוון שזו טענה משפטית שאינה בסמכות בית המשפט בעתירה כנגד ועדת ההשגות הדנה בהשגה שמאית, ומקבל את העתירה לשום את זכויות הבנייה הבלתי מנוצלות, כך שהחלטת ועדת ההשגות בעניין זה מתבטלת ועליה לדון בכך מחדש, תוך שזכויות הצדדים נשמרות.