עתירה נגד החלטת המשיב שלא לאפשר רכישת דירה בדיור ציבורי

העתירה בפני מכוונת כנגד החלטת המשיב 2 (להלן: משרד הבינוי והשיכון) בה נדחתה בקשתו של העותר להכיר בו כ"דייר ממשיך" בדירה הציבורית, המכילה 3 חדרים ומצויה ברח' סן מרטין 63, בלוד, בה התגוררה אמו המנוחה (להלן: הדירה).

בדו"ח ביקור מעגל מיום 1.12.2019 צוין כי "בשיחה עם הפולש יעקב לא מאפשר להגיע לביקור. לטענתו יש לו עו"ד שאמר לו לא לחתום על כלום והוסבר שהוא מעכב טפול להעביר למשב"ש לגאליזציה 1.12.2000". להשלמת התמונה העובדתית אוסיף את הפרטים הבאים: הדירה היתה תחילה בבעלות אמו של העותר ובעלה.

ביום 6.3.1981 רכש משרד הבינוי והשיכון את הדירה מאצו של העותר ואיפשר לה להמשיך ולהתגורר בדירה ביחד עם ילדיה, מכח חוזה שכירות בלתי מוגנת, וכנגד תשלום שכר דירה כאמור בחוק זכויות הדייר בדיור הצבורי תשנ"ח – 1998 (להלן: החוק או חוק זכויות הדייר).

...

לאור האמור אני דוחה את העתירה.

העתירה שלפני מופנית נגד החלטותיו של המשיב שלא לאפשר לעותרת לרכוש - מכוח חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 - את הדירה בה היא מתגוררת ביישוב ספיר.

...

אין בידי לקבל את טענת המשיב, לפיה העותרת הלכה למעשה זנחה את בקשתה משנת 2013, שכן היא לא המשיכה לפנות למשיב לאחר התשובה שקיבלה ביולי 2013, ולא פנתה לערכאות משפטיות.

אשר על כן, אני מורה על קבלת העתירה ומחייבת את המשיב לאפשר לעותרת לרכוש את הדירה ברח' 19 בית 7 ביישוב ספיר, בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה).

המשיב ישלם לעותרת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪.

היזם העלה טענות סף, ובכלל זה שהוי קצוני של שנים רבות בהגשת העתירה ובכלל זה טען שהסכם הפיתוח בין רמ"י ליזם נחתם כבר בשנת 1999 ומאז יודעים העותרים על דרישת הפינוי, כי כבר בשנת 2007 הבהירה המדינה בדיונים בכנסת שמדובר במגורים אירעיים שלא תתאפשר מכירתם לדיירים, כי ע"פ העתירה בשנת 2013 הודיעה עמידר לעותרים שהם לא זכאים לרכוש את המגורון, כי כבר בשנת 2014 ניהלו העותרים מו"מ עם ב"כ היזם והיו מודעים לכלל העובדות, וכבר בחודש מאי 2020 ידעו על דרישת עמידר לסלקם מהדירה עת הגישה תביעת פינוי.

פרט 13 לתוספת הראשונה מונה "דיור צבורי - החלטה של רשות בענין דיור צבורי לפי חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח- 1998, וכן עניני דיור צבורי לפי כל נוהל". בעניינינו – המתווים שהוצעו לעותרים הן בשנת 2014 והן בשנת 2019 כוללים הצעה לפינוי תמורת זכויות כדיירי הדיור הצבורי ובכלל זה רכישת דירה בדיור צבורי או איכלוס המתפנים בדירה קיימת בדיור צבורי שהתפנתה מן המלאי וקבלת סיוע בשכר דירה עד האיכלוס.

עוד טענו העותרים כי "במשך שנים נערכו שיחות ופגישות בין העותרים לבין המשיבים, אשר המשיבים סרבו לבצע את מה שהם היו חייבים לבצע ולאפשר לעותרים לרכוש את הדירה הציבורית בה הם מתגוררים בתנאים הקבועים בחוק הדיור הצבורי זכויות רכישה אשר ניכנס לתוקפו בשנת 2013" (פס' 35 לעתירה).

משנת 2014 לא נשמע קולם של העותרים, עד שבסמוך להגשת העתירה ביקשו לעכב את הליכי הפינוי שהוגשו נגדם ובחודש ספמטבר 2021 הגישו לעמידר בקשה לרכישת הדירה.

...

טענות המדינה – משרד הבינוי והשיכון ורמ"י לטענת המדינה יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר זכות עמידה כיוון שמדובר בדיור זמני שאינו נכנס לפרט 13 תוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשס"א – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים"), וכן משום שהעתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. עוד נטען שיש לדחות את העתירה לגופה.

" (ההדגשות אינן במקור – א.ב); נספח ד' לעתירה מפרט את מתווה 2014 ולפיו "25 המשפחות המתגוררות כדין במבנים הזמניים שבאתר, תהיינה זכאיות לבחור לממש את אחת מהחלופות הבאות..."; ס' 1 לסיכום התקציבי בין משרד הבינוי והשיכון למשרד האוצר לפינוי המגורונים לפיו השטח נמסר בתחילת שנות ה-90 "לצורך הצבת מבנים זמניים לקליטת גל העלייה באותה עת וזאת בכפוף להתחייבות המשרד כי בתום תקופה של 5 שנים יפונה השטח מהדיירים ומהמבנים.." – נספח ב' לתגובת המדינה; פרוטוקולים מוועדות הכנסת שדנו בנושא המגורונים בשנים 2002, 2007 ו-2008 גם הם מאשרים שמדובר במגורונים זמניים בלבד – צורפו לתשובת היזם כנספחים 12-15).

יצוין כי לשון החוק בעניין זה ברורה ומפורשת, והעותרים לא הציעו כל פרשנות אחרת לעניין זה. מכל מקום, המסקנה כי דיור זמני אינו בא בגדרי זכאות לחוק זכויות רכישה נתמכת גם בתכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבת של החוק.

סוף דבר העתירה נדחית.

העתירה אף מכוונת כנגד החלטת ועדת החריגים של המשיב מיום 16.8.22, לפיה אין באפשרות הועדה לחרוג מהקבוע בסעיף 8(א)(1) לחוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן: "חוק זכויות רכישה") ולאפשר לעותר לרכוש את הדירה שבה הוא מתגורר.

...

העותר מתגורר מיום 1.12.85 בדירה ציבורית בפתח תקוה בת 2 חדרים הממוקמת בקומה השנייה וגודלה 68 מ"ר. בעתירה קודמת שהעותר הגיש כנגד המשיב (עת"מ 13661-11-19) (להלן: "העתירה הקודמת"), ניתן פסק דין ביום 13.7.21, במסגרתו נקבע כך: "45. המחסור בדירות בדיור ציבורי ידוע ובכלל זה, המחסור בדירות קרקע. יחד עם זאת, לנוכח הנסיבות הייחודיות של העותר, ובכלל זה, העובדה כי מדובר באדם מבוגר וערירי, בן מעל 82 שנים, עיוור בשתי עיניו, הסובל ממחלות משמעותיות, פניותיו החוזרות והנשנות של העותר למשיב במשך שנים, האישורים הרפואיים המבטאים חשש מנפילות העותר, האישור הרפואי והדו"ח התפקודי אשר הכירו בצורך בדירת קרקע והיעדר התייחסות לנתונים אלו, כמו גם היעדר ההתייחסות למספר המדרגות בהתאם לנוהל ולבג"ץ המרכז העיוור, וכן התרשמותי הישירה מהעותר ומהמצוקה שהפגין ביחס לקושי במעבר במדרגות – נתונים אלו כולם הובילוני למסקנה כי יש להתערב בהחלטת המשיב ולהורות למשיב לשכן את העותר בדירה קרקע ולחילופין בדירה שההגעה אליה אינה כרוכה בעליה של יותר מ- 5 מדרגות.

העותר הגיש ערעור לבית המשפט העליון (עע"ם 6390/21 8519/21 אלמון נ' משרד הבינוי והשיכון (פורסם במאגרים, 16.1.22) (צורף לעתירה, נומ' 10) ובו נקבע בין היתר, כך: "... המערער עומד בראש רשימת הממתינים לקבלת הדירה בקומת הקרקע ודירה כזו תוקצה לו מיד כשתתפנה. בנסיבות אלו, איננו מוצאים עילה להתערב בהכרעת בית המשפט קמא שלפיה ההקצאה צריך שתיעשה תוך זמן סביר. מבקשים אנו להוסיף ולהבהיר כי בהינתן מכלול הנתונים והמגבלות עליהן עמדנו, לא מצאנו יסוד לטענת המערער כי המשיב פועל כלפיו בהתנכלות מכוונת." (פסקה 6 לפסק הדין).

נוסף על כל האמור לעיל, אני סבורה כי יש ממש בעמדת המשיב לפיה בקשת העותר לרכוש את הדירה שבה הוא מתגורר עומדת בסתירה לטענותיו של העותר.

לנוכח כל האמור אני מורה כי השובר שניתן לעותר יעמוד בתוקף למשך שנים עשר חודשים מהיום.

לפיכך, אינני נעתרת לסעד שהתבקש בעניין זה. מובן שאין בפסק דין זה כדי לגרוע מהסעד שניתן במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה הקודמת.

בפניי עתירה נגד החלטת המשיב 1 מיום 18.10.22, לפיה נדרשו העותרים להחזיר דירה אחת מתוך שתי דירות בהן הם מחזיקים, טרם תחילת הליך רכישת הדירה השניה, תוך שהובהר לעותרים שאין באפשרותם לרכוש את שתי הדירות בהן הם מתגוררים.

בעתירה מבוקש להורות למשיבים לאפשר לעותרים לרכוש את שתי הדירות מכוח הוראות סעיף 2 חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998 (להלן – "חוק הדיור הצבורי" או "החוק") היות שבדירה מתגוררים 3 נפשות – העותרים ובתם.

משיבה 1 הוסיפה וטענה שהדרך בה פעלו המשיבים אינה תואמת פרשנות תכליתית של החוק המחייבת פרשות דווקנית ומצמצמת לבעלי זכות לרכישה, מפאת העובדה שקיימים ממתינים רבים הזכאים לדיור צבורי שיוכלו לממש את זכותם אם ירכשו העותרים רק אחת מהדירות ויחזירו את השניה למשיבה 1.

...

במצב הדברים העתירה נדחית על הסף מפאת היותה מוקדמת.