עתירה נגד החלטת היועמ"ש לאכוף חוק כנגד עותרים

עוד נטען כי בהנתן פסק הדין אשר ניתן בעת"מ (תל אביב) 61480-06-18 מורדוביץ נגד רשות מקרקעי ישראל (ניתן ביום 16.7.17), ואשר אושר בבג"צ 8071/01 יעקובוביץ נגד היועמ"ש, פ"ד נ"ז (1), 121, יש ליתן פרשנות מרחיבה למונח "תיכנון ובניה", לרבות סוגיה הנוגעת לבחינת שיקול הדעת של הרשויות באכיפת חוקי תיכנון ובניה הכל לאור הבסיס הרעיוני של החוק ותכליתו.

סעיף 5 לחוק קובע את מסגרת סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים, לידון בעתירה נגד החלטת הרשות או גוף המנוי בתוספת הראשונה, בעיניין המנוי בתוספת הראשונה.

...

לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, אני סבורה כי דין העתירה לסילוק על הסף מחמת העדר סמכות עניינית, לדון במחלוקת במסגרת הליך מינהלי.

משנמצא כי זו זירת המחלוקת ועילת התביעה אין לי אלא לקבוע כי המדובר במחלוקת אזרחית שבדיני מקרקעין בין המחכיר – רמ"י לבין החוכר – העותר, ואין בעובדה שהבעלים הינה רמ"י או כי נדרשת חתימת רמ"י על תכניות הבניה כדי להעניק אופי מינהלי למחלוקת אזרחית זו. אשר לטענת העותר, כי החתימה על בקשות להיתר בניה נכנסת לגדר ענייני תכנון ובניה, שבפרט 10 לתוספת הראשונה לחוק, אין בידי לקבלה, מאחר וכפי שצוין לעיל, פועלת רמ"י בכובעה האזרחי כבעלת הקרקע, לצורך דרישת החתימה הנדרשת, ולא כרשות תכנונית לפי חוק התכנון והבניה.

לאור כל האמור לעיל, משהעתירה הנדונה איננה מהווה ענין מינהלי שראוי להתברר בערכאה מינהלית, משנמצא כי שיח המחלוקת הינו שייח חוזי, דין העתירה להידחות על הסף בהעדר סמכות עניינית.

עקרי העובדות וטענות העותר ביום 21.11.2019, קיים היועמ"ש מסיבת עיתונאים בה הודיע על החלטתו להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה, ח"כ בנימין נתניהו, בגין שלוש פרשות.

עתירה זו נדחתה על הסף, וכך נקבע בה (בג"ץ 837/19 פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.2.2019): "דין העתירה להדחות על הסף שכן בנסיבות העניין, מצאנו כי העותר מתעבר על ריב לא לו ואינו הגורם המתאים להגשת העתירה (ראו והשוו לבג"ץ 5179/13 דמרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (‏22.7.2013), ובהקשר זהה לענייננו ראו את פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 355/19 עמותת הרצליה למען תושביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפיסקה 4 (15.1.2019) שלא הכריע בסוגיה). העותר טוען אמנם כי הנו עותר צבורי המייצג את ציבור הבוחרים הנפגע באופן ישיר מההחלטה, וכי להחלטה חשיבות חוקתית בהיותה עוסקת ביסודות המשטר הדמוקרטי ובהליכי הבחירות. אכן, ההלכה הפסוקה הרחיבה במהלך השנים את זכות העמידה בעניינים צבוריים, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית בנושאים בעלי אופי צבורי הקשורים בקידומו של שילטון החוק, אכיפת עקרונות חוקתיים, ותיקון פגמים מהותיים בפעולות המינהל הצבורי. עם זאת, כפי שנפסק:

...

דין העתירה להידחות על הסף בשל אי עמידתה במבחני הסף.

עתירה זו נדחתה על הסף, וכך נקבע בה (בג"ץ 837/19 פוקס נ' היועץ המשפטי לממשלה (4.2.2019): "דין העתירה להידחות על הסף שכן בנסיבות העניין, מצאנו כי העותר מתעבר על ריב לא לו ואינו הגורם המתאים להגשת העתירה (ראו והשוו לבג"ץ 5179/13 דמרי נ' היועץ המשפטי לממשלה (‏22.7.2013), ובהקשר זהה לענייננו ראו את פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 355/19 עמותת הרצליה למען תושביה נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 4 (15.1.2019) שלא הכריע בסוגיה). העותר טוען אמנם כי הינו עותר ציבורי המייצג את ציבור הבוחרים הנפגע באופן ישיר מההחלטה, וכי להחלטה חשיבות חוקתית בהיותה עוסקת ביסודות המשטר הדמוקרטי ובהליכי הבחירות. אכן, ההלכה הפסוקה הרחיבה במהלך השנים את זכות העמידה בעניינים ציבוריים, כדי לאפשר ביקורת שיפוטית בנושאים בעלי אופי ציבורי הקשורים בקידומו של שלטון החוק, אכיפת עקרונות חוקתיים, ותיקון פגמים מהותיים בפעולות המינהל הציבורי. עם זאת, כפי שנפסק:

ואכן, בעתירה נכתב כי "סביר להניח, כי כך ינהגו פרקליטיו של רוה"מ בבוא העת, בהליך הפלילי עצמו...". סוף דבר, העתירה נדחית על הסף.

לדברי העותרת, לכתחילה ייחס היועמ"ש חומרה רבה למעשים שביצע לכאורה חה"כ כץ – וניתן ללמוד על כך גם מהתבטאויותיו קודם לחתימתו של הסדר הטיעון, שהושמעו הן במסגרת ההליך שהתנהל בכנסת בבקשת החסינות של חה"כ כץ, הן בתגובה מטעמו לעתירה שהגישה העותרת נגד ההחלטה על מתן החסינות (בג"ץ 1273/20 משמר הדמוקרטיה הישראלית נ' הכנסת ה-22).

עוד נטען כי הסדר הטיעון חורג במידה רבה לקולא מהענישה המתחייבת בעבירות מתחום טוהר המידות של נבחרי ציבור, עד כדי פגיעה באנטרס הציבור; וכי הפער בין כתב האישום לכתב האישום המתוקן מערער את אמון הציבור במערכת אכיפת החוק ופוגע בהרתעה מפני עבירות מתחום טוהר המידות בשירות הצבורי.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובות המשיבים, על נספחיהן, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת הרחב הנתון לרשויות התביעה.

בלא לגרוע מכל האמור לעיל, יבואר כי איננו מביעים עמדה לגבי הסדר הטיעון לגופו, וחזקה על בית משפט השלום כי בבואו להחליט אם לאשרו או לדחותו, יבחן את הסדר הטיעון כחוכמתו וכנדרש על פי דין.

סוף דבר התוצאה היא שהעתירה נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה למתן צו ביניים.

טענות העותר בתלונה, כמו גם בעתירה, אינן מבססות חוסר סבירות קצוני המצדיק היתערבות שיפוטית בהחלטות רשויות התביעה, לא כל שכן בהחלטת היועמ"ש. יתר על כן, אף שהעתירה עוסקת בעניינים המצויים בליבת שיקול הדעת של רשויות אכיפת החוק, העותר לא ראה לצרפן כמשיבים לעתירה.

בהנתן העובדה שהמשיבים לא שלחו לעותר הודעה בדבר גניזת התיק בעיניין פרקליט המדינה לשעבר ומשההחלטה בעיניין התלונה נגד ד"ר זייצב נתקבלה לאחר הגשת העתירה, לא נחייב את העותר בהוצאות.

...

בנוסף, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי העותר שוטח בעתירה טענות כלליות וחמורות למעשים פליליים וחקירות, המוצגות ללא תשתית עובדתית ראשונית.

העתירה נדחתה על הסף ונקבע בה כדלקמן (בג"ץ 9480/16 ד"ר סדובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (‏28.12.2016)): "תחילה יאמר כי כפי שעולה מהצרופות לעתירה, תלונת העותרים שהופנתה למשיבה 2 מיום 6.7.2015 נדחתה, לאחר שנמצא כי לא הוכח שהונחה תשתית המלמדת על ביצוע עבירה. כפי שצוין גם בהחלטה האמורה, ניתן היה להגיש ערר על החלטה זו לפרקליט המדינה. דא עקא, ככל שניתן ללמוד מן העתירה, ערר כאמור לא הוגש. בנסיבות אלו דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים (ראו למשל בג"ץ 8957/14 גדייב נ' ראש האגף לחקירות ולמודיעין – משטרת ישראל, פסקה 4 (4.1.2015)). בצד זאת יצוין כי זדורוב עצמו – שהעניין נוגע לו – אינו חלק מן העותרים, וחרף הגמשת זכות העמידה שהוכרה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 559-558 (1986)), בנסיבות העניין נושא הדבר משקל מכריע לחובת העותרים (ראו והשוו בג"ץ 1451/11 דורון נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.5.2011); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (1.4.2007))". דברים אלו יפים אף לענייננו.

אשר על כן, העתירה נדחית.

בפרוטוקול שמיעת טענות המערערת מיום 25.12.2022 (עמ' 212 להודעת העירעור), נרשם כי ב"כ המערערת, שנכח בתחילת השימוע, לא הסכים לכבות את מכשיר הטלפון והמחשב הנייד, בנגוד לנהלי מתקן המשמורת, וכי לאחר שהוזהר מספר פעמים וסירב להוראת מנהל תחום האכיפה במרחב ת"א לצאת מהמתקן, הוזמנה מישטרה ונשקלת תלונה נגדו בשל השגת גבול הפרעתו לעובדי ציבור.

בסיום השימוע ניתנה החלטה (עמ' 142 להודעת העירעור), שכללה פירוט נרחב של הפרעות ב"כ המערערת למהלך השימוע, בכך שניסה להקליט ולצלם בנגוד לנהלי הרשות מנהל האכיפה וזרים, וסירב להוראת מנהל תחום אכיפה הממונה על חקירות זרים, שנתמך ביעוץ היועמ"ש של מנהל אכיפה וזרים לצאת מהמתקן, עד שהוצא בסיוע המישטרה שהוזמנה למיתקן.

פסק הדין קבע עוד, כי אף שראוי שהרשות תיבחן לעומק את סוגיית הקלטת השימועים, אין לקבוע ככלל כי היא חייבת להתיר זאת, וביקר את היתנהלות ב"כ המערערים שהתנצח עם נציגי המשיבה תחת קבלת הצעתם לערוך פרוטוקול עצמאי ושקילת עתירה נגד ההחלטה לאחר מעשה.

...

אשר להקלטת הריאיונות והשימועים ע"י הרשות, אני סבורה, כפי שציין בית הדין, כי יש מקום להקליט את השימועים, כמו גם את הראיונות הנערכים לבחינת הקשר הזוגי ועמדתי על הדברים במספר הליכים קודמים.

בנוסף בעמ"נ (מינהליים ת"א) 57982-12-20 נתן בויצ'מן נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 21.12.2022): קבעתי בדומה כי: "אדגיש כי הראיונות כתובים בכתב יד ואינם מוקלטים, כך שכאשר המרואינים מכחישים חלק מהדברים שנרשמו, קשה לבסס ממצאים אך על תשובה בריאיון המוכחשת על ידי מי שאמר אותה." בדומה גם בעמ"נ (מינהליים ת"א) 39323-01-21 דרור וונונו נ' רשות האוכלוסין וההגירה, משרד הפנים (נבו 27.09.2021), המערערים העלו טענות באשר לאופן רישום הפרוטוקול, שם קבעתי (בפס' 43) כי: "לאור טענות המערערים באשר לשאלות שנשאלו בריאיון הראשון, ולטענתם לא נרשמו, ולאור הפערים בין הפרוטוקול שנערך ע"י המראיינת מטעם הרשות (להלן: פרוטוקול הרשות), לבין התמלול של הראיון שערכה ב"כ המערערים בראיון השני בזמן אמת, אני סבורה כי ראוי להקליט את הראיונות (בדומה לראיונות המקלט), שאז לא ניתן יהיה להעלות כל טענה בהקשר זה.". לפני בית הדין טענה הרשות כי בכל הנוגע לראיונות מקלט אלו מוקלטים לאור הטענות בדבר סכנת חיים הנשקפת למבקשי המקלט.