עתירה נגד הוראת חיפוש בחצרים בצו בדבר הוראות ביטחון

]השופטת י' וילנר: עתירה זו נסבה בעיקרה על ההוראה הקבועה בסעיף 67 לצוו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מספר 1651), התש"ע-2009 (להלן: הצוו), אשר כותרתה היא "חפוש בחצרים", וקובעת כלהלן: "קצין או חייל שקצין הרשהו לכך באופן כללי או באופן מיוחד, רשאים להכנס בכל זמן, לכל מקום, כלי-רכב, כלי-שיט או כלי-טיס, שעלול להיות טעם לחשוד כי משתמשים בהם, או שהשתמשו בהם לכל מטרה, הפוגעת בשלום הציבור, בביטחון כוחות צה"ל, בקיום הסדר הצבורי, או למטרות היתקוממות, מרד או מהומה, או שיש מקום לחשוד בהם כי נמצא שם אדם שעבר על צו זה, או סחורות, חפצים, בעלי חיים, תעודות, הצפויים לתפיסה לפי צו זה ורשאים הם לחפש בכל מקום, כלי-רכב, כלי-שיט או כלי-טיס וכל אדם הנמצא בהם או היוצא מהם". העותרים הם תושבים פלסטינאים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון (להלן: האיזור) וכן ארגון "יש דין" (להלן: האירגון) ועמותת רופאים לזכויות אדם הפועלים להגנה על זכויות אדם.

משכך, אני סבור כי אין מקום להתערב בעמדת המשיב, לפיה לצורך עמידה בחובתו מכוח המשפט הבנלאומי להבטיח את הסדר ואת החיים הציבוריים באיזור, ובמצב הבטחוני הנוכחי, ההסדר הקיים דרוש לו. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס בכמה מילים לטענות שהעלו העותרים במהלך הדיון בעתירה, נגד עיגונה של הפעלת סמכות החיפוש בחצרים באיזור ב"הוראה" פנימית (וזאת בנגוד לעיגונו בחקיקה ראשית או בחקיקת משנה).

...

על רקע האמור, מבקשים העותרים כי נורה למשיב, מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, לבוא וליתן טעם: (1) מדוע לא ישנה את התחיקה הצבאית באופן שיקבע כי על כניסת כוחות ביטחון לבתים של פלסטינים לצורך חיפוש בהם להיעשות אך ורק בהתאם לצו שיפוטי, להוציא חריגים ספציפיים ומוגדרים שבהם הכניסה למקרקעין פרטיים היא הכרחית באופן מידי ופנייה לבית משפט אינה אפשרית; (2) מדוע לא ימנעו הכוחות שתחת פיקודו של המשיב מביצוע חיפושים בביתם של העותרים 6-1, למעט במקרים החריגים כמפורט לעיל, וזאת עד שהתחיקה הצבאית תשונה כמבוקש; (3) לחילופין – מדוע לא יינתן סעד הצהרתי שלפיו סמכות הכניסה לחצרים וחיפוש בהם הקבועה בסעיף 67 לצו, אינה עומדת באמות המידה הקבועות בדיני התפיסה הלוחמתית, במשפט זכויות האדם הבינלאומי ובמשפט המינהלי הישראלי.

השופט י' אלרון: קראתי את חוות דעתם של חבריי, השופטים י' וילנר ו-ע' פוגלמן, ואף אני סבור כי העתירה, במתכונתה הנוכחית, מיצתה עצמה.

משכך, אני סבור כי אין מקום להתערב בעמדת המשיב, לפיה לצורך עמידה בחובתו מכוח המשפט הבינלאומי להבטיח את הסדר ואת החיים הציבוריים באזור, ובמצב הביטחוני הנוכחי, ההסדר הקיים דרוש לו. יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, מצאתי לנכון להתייחס בכמה מילים לטענות שהעלו העותרים במהלך הדיון בעתירה, נגד עיגונה של הפעלת סמכות החיפוש בחצרים באזור ב"הוראה" פנימית (וזאת בניגוד לעיגונו בחקיקה ראשית או בחקיקת משנה).

סוף דבר – אף אני סבור כי דין העתירה להידחות.

בתגובתו עתר המשיב, בין השאר, לחילוט הערבויות שהופקדו מכוח ההחלטה המקורית – הן ערבויות המבקשת והן ערבות הכונס.

סעיפים 16-17 לחוק עוולות מסחריות, החלים בבית הדין לעבודה כקבוע בסעיף 22 לחוק זה, קובעים את הדברים הבאים: "16(א)  הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, בתצהיר או בעדות אחרת, כי קיים חשש של ממש לביצועה של עוולה, רשאי הוא למנות, בצו, כונס נכסים, ולהסמיכו להכנס לחצרים המוחזקים על ידי הנתבע או על ידי אדם אחר שאינו הנתבע (להלן - צד שלישי), לשם חפוש ותפיסת נכסים אשר הופקו תוך ביצוע העוולה או שמשו לביצועה, או לשם תפיסת ראיות אשר קיים חשש סביר להעלמתן; בחיפוש ובתפיסה לפי פרק זה, של מחשב, חומר מחשב או פלט, כהגדרתם בחוק המחשבים, תשנ"ה-1995, יחולו הוראות סעיפים 23א ו-32(ב) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, בשינויים המחויבים.

" בית הדין הארצי עמד בע"ע (ארצי) 210/08 פלונית נגד פלונית (22.5.08) על התכלית המונחת ביסוד צו כנוס נכסים כאמור, תוך שהוא קובע כי: "תכליתו של צו חפוש ותפיסה אזרחי מסוג אנטון פילר "לאפשר לתובע לשים את ידו על מסמכים המצויים בחזקת הנתבע ואשר קיים חשש כי יועלמו או יושמדו" כאשר ייוודע לנתבע שבעל עילת התביעה מוּדע להפרת הוראות הדין כלפיו.

לכן, בין אם למבקשת היה ניסיון בהתקנת שנאים גדולים ערב קליטת המשיב ובין אם לאו, משצברה המבקשת ניסיון בתחום זה, הרי שדי בכוונה הפסולה שהוכחה לכאורה לעשות שימוש בסודותיה המסחריים (הצעות מחיר, מידע, דוחות בדיקות ואנליזות) בצרוף חוסר תום הלב שמגלמת העברת מאות המסמכים של המבקשת אל המשיב (לרבות מסמכים השייכים ללקוח בעל סיווג ביטחוני) ופניה בפועל ללקוחות המבקשת, גם בשלב שבו המשיב עדיין עובד במבקשת, כדי להצדיק מתן צו שיגביל את עסוקו של המשיב.

...

סבורים אנו כי השתתת כל הוצאות המבקשת על המשיב בשלב זה, מקל וחומר בנסיבות הספציפיות של הגבלת העיסוק, אינו מידתי.

לאחר ששקלנו את הדברים מצאנו לקבוע כי המשיב יישא בשלב זה בהוצאות המבקשת בסך 25,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 ימים ממועד המצאת ההחלטה.

אולם לא מצאנו מקום להטיל על המשיב, בין השאר, נוכח מצבו התעסוקתי בשלב זה, בסכום שנדרש על ידי הכונס אלא בסכום של 7,000 ₪ בלבד.

ברלינרבלו העידה, כי החיפוש בתיק האחר בוצע ללא צו, בהתאם לצוו בדבר הוראת בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), תש"ע-2009 (להלן: צו הוראת בטחון) ועל פי הנחיית פרקליט המדינה, החלים על חקירת עבירות שבוצעו בשטחים בהם מעורבים תושבי השטחים ולא לפי חוק המחשבים אשר חל בישראל.

החיפוש בפלפון סעיף 67 לצוו הוראת בטחון, שכותרתו חפוש בחצרים, קובע: "קצין או חייל שקצין הרשהו לכך באופן כללי או באופן מיוחד, רשאים להכנס בכל זמן, לכל מקום, כלי-רכב, כלי-שיט או כלי-טיס, שעלול להיות טעם לחשוד כי משתמשים בהם, או שהשתמשו בהם לכל מטרה, הפוגעת בשלום הציבור, בביטחון כוחות צה"ל, בקיום הסדר הצבורי, או למטרות היתקוממות, מרד או מהומה, או שיש מקום לחשוד בהם כי נמצא שם אדם שעבר על צו זה, או סחורות, חפצים, בעלי חיים, תעודות, הצפויים לתפיסה לפי צו זה ורשאים הם לחפש בכל מקום, כלי-רכב, כלי-שיט או כלי-טיס וכל אדם הנמצא בהם או היוצא מהם". החוקרת ברלינבלו ביצעה את החיפוש במכשיר הנייד של נדיר מכוח הוראות צו זה, מאחר שהפלאפון של נדיר, תושב הרשות, נתפס אגב חקירה של עבירת רכוש בישוב חשמונאים המצוי באיזור (הוא אותו "תיק אחר") .

בית-המשפט קמא היפנה לבג"צ 2189/20 חאמד ואח' נגד מפקד כוחות צה"ל (1.9.21) שעניינו בעתירה של תושבים פלסטינאיים ואחרים, אשר טענו (בין השאר) כי ההסמכה הגורפת של גורמי האכיפה לבצע חפוש בחצרים פרטיים ללא צורך בצו שפוטי או בבקורת שיפוטית טרם ביצוע החיפוש מהוה הפרה של המשפט הבנלאומי.

...

סוף דבר, לאחר ששבתי ועיינתי בחוות הדעת המפורטת של חברתי ובהערותיה, אמליץ לחברותיי להורות על זיכויו של המערער.

אף אני סבורה שהראיות שהוגשו בתיק מבססות הוכחה מעבר לספק סביר שהאדם המתועד בתמונה ובסרטונים שהופקו מהטלפון הסלולרי של נדיר הוא המערער.

עירית כהן, שופטת סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו, כאמור בפסק-דינה של השופטת מרשק-מרום ובהסכמת השופטת כהן על נימוקיה, וכנגד דעתו החולקת של השופט ארד-אילון.

משהוגש כתב האישום עתרה המבקשת, כי איסור השמוש במקום העסק יימשך, עד לתום ההליכים בתיק העקרי, וזאת בהתאם להוראת סעיף 12ב5(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

טעם נוסף שבעטיו אין לתת אמון במשיב, לטענת המבקשת, נעוץ בשינוי גרסאותיו, שעה שלשוטר שביצע את החיפוש במקום אמר מייד כי הוא יודע שלעובד יש אישור כניסה לשעות מסוימות (כפי שצוטט מפיו בדו"ח הפעולה של השוטר), אולם בהמשך טען בחקירתו, כי היה לעובד אישור שהייה בישראל, ופעם אחרת טען שהוא לא בדק את פרטי האישור.

לטענת המבקשת, המחוקק ראה לנכון לאפשר פגיעה בחופש העיסוק ולהורות על סגירת עסקים עד תום ההליכים, מתוך ראיית בטחון המדינה והציבור כאינטרסים הגוברים על חופש העיסוק של הפרט, וכי יש להפעיל את הוראת החוק בדבר סגירת העסק עד לתום ההליכים ביתר שאת, בימים אלו של מילחמה.

על פי סעיף זה, אותם שיקולים רלבאנטיים הן לצורך החלטת קצין המישטרה בדבר הוצאת צו מינהלי לסגירת המקום, והן לצורך הכרעת בית המשפט בבקשת תובע להורות על סגירת עסק, לאחר הגשת כתב אישום כנגד בעליו.

...

לטענת המבקשת, המשיב הפר ברגל גסה את החלטת ביהמ"ש, דבר שמוכיח כי יש להיעתר לבקשה במלואה.

לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלבנטיים לנסיבות העניין שלפניי, ותוך שאני נותנת את הדעת למסוכנות הגבוהה הנובעת מהעסקתם של שוהים בלתי-חוקיים, במיוחד בימי מלחמה, אני סבורה כי האיזון הראוי בין כל האינטרסים יהא בקביעת הגבלות ואיסורים בניהול העסק, לצד ערבויות מתאימות.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה כי עד לתום ההליכים המשפטיים יחולו התנאים הבאים: כל העובדים בבית העסק יהיו אזרחי מדינת ישראל, או בעלי היתר תקף לעבוד במדינת ישראל כדין, ולשהות בה ללא הגבלת שעות.

נגד משיבים שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר - זימונים החלטה בפני עתירת עצור בטחוני בה מתבקש ביהמ"ש להורות למשיב לנמק מדוע לא לאפשר לעותר לקבל מגורמים שמחוץ לבית המעצר (בני משפחתו) ציוד אישי לו הוא זכאי, בהתאם לחוק ולנהלים, כאשר ציוד זה יכלול בין היתר: ביגוד מתאים לעונה, שמיכות וסדינים, מגבת, מצרכי הגיינה.

במהלך חפוש בתאו, אספו הסוהרים את כל הציוד האישי של העותר, כולל מברשת שיניים, נעליים וציוד נוסף.

מינהלי האגף עורכים בדיקה שוטפת מול כל העצורים להשלמת פרטים חסרים בדגש על מוצרי הגיינה, לאסירים ניתנת שעת טיול בחצר האגף במהלכה הם רשאים להתקלח ולכבס את בגדיהם עפ"י שיקול דעתם.

בפסק הדין נכתב בין היתר: "גם דין ראשה הרביעי והחמישי של העתירה להדחות לגופם (צימצום זרימת החשמל ומשך השהייה מחוץ לתא, ומיגבלות ביחס לטובות הנאה). לפי הנטען, מדיניותה של הנציבה בעניינים אלה נעשתה מתוקף הסמכות המוקנית לה בסעיפים 80, 80א לפקודת בתי הסוהר. יצוין כי מצאתי טעם בטענת המשיבים לפיה מדיניות הנציבה בהקשר זה איננה שוללת מן הכלואים זכויות המוקנות להם, אלא אך מצמצמת את תנאיהם לרף המינימאלי הנידרש עפ"י דין ודברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח צוק העיתים. כך, לאחר שעיינתי בחו"ד המודיעינית מצאתי כי היא מבססת היטב את התכלית הביטחונית שהוזכרה לעיל. חו"ד מבססת את החששות אשר הביעו המשיבים בתגובתם באופן גלוי, שכאמור מושתתות על הערכות מודיעיניות שהתקבלו לאחר פרוץ המילחמה. מכאן, כי יש הכרח במדיניות הכוללת שננקטה ע"י הנציבה, וזאת על מנת לשמור על בטחון סגל שב"ס ועל בטחון הציבור כולו". באותו פסק דין ציין כב' השופט מינץ כי הוא מסכים עם חו"ד של השופט כבוב וכי החומר המודיעיני שהוגש לעיונם תומך באופן חד משמעי בחו"ד של השופט כבוב.

אשר על כן, לא מצאתי כל הצדקה להתערב בהחלטות המנהליות ולא מצאתי מקום למתן צו המורה למשיבים לפעול אחרת.

...

בפסק הדין נכתב בין היתר: "גם דין ראשה הרביעי והחמישי של העתירה להידחות לגופם (צמצום זרימת החשמל ומשך השהייה מחוץ לתא, ומגבלות ביחס לטובות הנאה). לפי הנטען, מדיניותה של הנציבה בעניינים אלה נעשתה מתוקף הסמכות המוקנית לה בסעיפים 80, 80א לפקודת בתי הסוהר. יצוין כי מצאתי טעם בטענת המשיבים לפיה מדיניות הנציבה בהקשר זה איננה שוללת מן הכלואים זכויות המוקנות להם, אלא אך מצמצמת את תנאיהם לרף המינימלי הנדרש עפ"י דין ודברים אלו מקבלים משנה תוקף נוכח צוק העיתים. כך, לאחר שעיינתי בחו"ד המודיעינית מצאתי כי היא מבססת היטב את התכלית הביטחונית שהוזכרה לעיל. חו"ד מבססת את החששות אשר הביעו המשיבים בתגובתם באופן גלוי, שכאמור מושתתות על הערכות מודיעיניות שהתקבלו לאחר פרוץ המלחמה. מכאן, כי יש הכרח במדיניות הכוללת שננקטה ע"י הנציבה, וזאת על מנת לשמור על ביטחון סגל שב"ס ועל ביטחון הציבור כולו". באותו פסק דין ציין כב' השופט מינץ כי הוא מסכים עם חו"ד של השופט כבוב וכי החומר המודיעיני שהוגש לעיונם תומך באופן חד משמעי בחו"ד של השופט כבוב.

מציין ביהמ"ש בסעיף 6 לפסק הדין ובהתייחסות לטענות העותרות לפיה ההכרזה איננה עומדת את מבחני פסקת ההגבלה שבסעיף 8 לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו: "בהקשר אחרון זה מצאנו להבהיר, כי חרף מסקנתנו לפיה העתירה אינה מצדיקה התערבות שיפוטית בצוק העתים – הרי שלא נס ליחן שפסיקות חשובות אלה: ואין בפסק דיננו להקהות מהחשיבות שבשמירה על זכויות אסירים דרך הכלל. שהרי, כידוע, אין דומה אובדן הפגיעה בזכויות אדם בעיתות מלחמה לאומדנה במצבי שלום, ולפיכך "מצבים שיפים הם לעת שלום – לא נוכל לקיימם לעת מלחמה" הדברים וודאי יפים לענייננו" .

אשר על כן, העתירה נדחית.