לעניין זה מפנה המערער לפסק הדין של בית הדין לעררים בערר (י-ם) 3412/17 סדר נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (פורסם במאגרים), מיום 13.6.2018, שבו נקבע ביחס לעוררת כי בחלוף שנים רבות של מגורים בישראל, היא איננה עוד תושבת איזור, וזאת בהתבסס, בין היתר, על פסק הדין בעיניין סלאחאת הנ"ל שבגדרו אושר מתן מעמד אירעי בשל קביעת בית המשפט באותו מקרה כי המערערים לא היו תושבי איזור במועד הגשת הבקשה.
דוגמא נוספת ניתן למצוא בעיניין שוויקי (עע"מ 6409/11 הנ"ל), בגדריו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת המשיב שלא לשדרג את מעמדן של המערערות, בנותיה של תושבת קבע, למעמד של תושבות קבע.
במהלך הדיון בעתירות בבג"ץ 813/14, הוגשה ביום 11.4.2016 הודעת המדינה, לפיה שר הפנים החליט לפעול להארכת חוק הוראת השעה בשנה נוספת, עד לחודש יוני 2017, ובה בעת, נימסר כי השר החליט לשנות ממדיניותו, וכי בכוונתו לאשר את שידרוג מעמדם של תושבי איזור המחזיקים בהיתרי שהייה בישראל שבקשתם להכנס להליך איחוד מישפחות אושרה עד לסוף שנת 2003, במובן זה שיינתן להם ולילדיהם שנולדו לאחר יום 1.1.1998 רישיון לישיבת אירעי בישראל מסוג א/5.
בית המשפט העליון הבהיר כי אמנם החלטת השר מוגבלת לקבוצה מסוימת של תושבי איזור שהגישו בקשתם עד לשנת 2003, אך לכאורה – מבלי לקבוע מסמרות בדבר – אין מניעה להעלות טענות כנגד היקפה בהליכים המתאימים (פסקה 24 בבג"ץ 813/14 הנ"ל; בהקשר זה הפנה בית המשפט העליון להערתו של כב' השופט נ' הנדל בעיניין גלאון (פסקה 5), שהצביע על האפשרות לפרש באופן רחב את הסמכות ליתן היתרים מטעמים הומנטריים).
...
פסק הדין של בית הדין לעררים
בית הדין לעררים קבע בפסק דינו כי דין הערר להידחות על הסף בשל מספר טעמים:
ראשית, דחה בית הדין את טענת המערערים לפיה מועד הגשת הבקשה הראשונה לצורך בחינת מעמדו של המערער הינו מועד הבקשה בשנת 1998.
בית המשפט העליון עמד על כך, כי תוצאה זו, חרף הקושי האנושי הטמון בה, היא התוצאה המתחייבת מכוח הוראות החוק.
בהקשר זה ייאמר, כי אין בידי לקבל את פרשנות המערערים למונח "תושב אזור", לפיה בחינת מרכז חייו של המערער כיום מחייבת את המסקנה כי המערער איננו עוד תושב אזור, ועל כן אין להחיל עליו את הוראות חוק הוראת השעה.
אשר על כן הערעור נדחה.
