כמו כן, יוער כי במסגרת כתב העתירה המתוקן העותר ביקש לחייב את המשיבות למכור לו את הדירה בהתאם לתנאי הרכישה הקבועים בסעיף 3 לחוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: "חוק זכויות הרכישה"), אולם בהמשך לא שב על טענותיו אלה ובקש ביצוע המכירה בהתאם למתווה החל ביחס לדיירים מוגנים.
רמ"י הוסיפה וטענה שיש לדחות את העתירה גם לגופו של עניין, ובהקשר זה נטען כי כל טענותיו של העותר המבוססות על היותו דייר בדיור הצבורי אינן מן העניין שכן הוא כלל לא זכאי לרכוש את הדירה מכוח חוק זכויות הרכישה.
בחינת החלטת ועדת העיסקאות על פי כללי המשפט המינהלי
נקודת המוצא לדיון בהחלטת ועדת העיסקאות נגדה מופנית העתירה היא שלעותר אין זכות קנויה לרכוש את הדירה והוא לא הצביע על מקור, חוקי או חוזי, המקנה לו זכות כזו.
...
יוצא אפוא כי החלטת וועדת העסקאות שלא לאשר את מכירת הדירה בנסיבות העניין היא החלטה שלא נומקה במידה ומספקת, לא לקחה בחשבון את מכלול השיקולים שהיה מקום לשקול, וכפועל יוצא מכך אף לא נתנה משקל נאות לאיזון שבין השיקולים השונים הצריכים העניין.
להתרשמותי, בהעדר נימוק כבד משקל שלא הובא במסגרת ההחלטה המקורית, לנוכח מדיניות רמ"י, היות הדירה דירת מגורים המשמשת את העותר למטרות מגורים אשר המצויה בשכונת מגורים, ובהינתן כי מדובר בשטח של פי התוכנית התקפה משמש גם לייעוד של מגורים, נראה שהכף נוטה לטובת מכירת הדירה בפטור ממכרז ויהיו דרושים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן.
טענות נוספות של העותר
באשר לטענות העותר כי לכאורה ניתנה לו הבטחה שלטונית על ידי נציגי עמידר ביחס לרכישת הדירה, מצאתי שמדובר בטענה בלתי מבוססת, שדינה להידחות.
סוף דבר
בהתאם לכל האמור, אני מורה כדלקמן:
החלטת ועדת העסקאות בטלה.
