עתירה מנהלית נגד רישיון עסק לחניון

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לפני כב' השופט דוד מינץ 09 דצמבר 2015 עת"מ 40789-09-15 בעיניין: 1. ימית א. ביטחון (1998) בע"מ 2. Nel Investment Corporation ע"י ב"כ עוה"ד דרור גדרון, נגה גל העותרות - נ ג ד - עריית ירושלים - הרשות לרשוי עסקים ע"י ב"כ עוה"ד חיים נרגסי, רותם בן שמחון המשיבה פסק דין

ראשית הלינה הערייה כנגד היתנהלות העותרות וטענה כי חרף טענותיהן, לעותרת 1 לא ניתן מעולם רישיון עסק זמני להפעלת החניון.

...

מנגד, העירייה טענה כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופהּ, הן בשל התנהלות העותרות הלוקות בחוסר תום לב, בחוסר ניקיון כפיים ועשיית שימוש לרעה בהליכי בית משפט והן בשל נימוקים לגופו של עניין.

מכאן כי דין העתירה להידחות מטעם זה בלבד.

מכל האמור לעיל יוצא כי דין העתירה להידחות ודין צו הארעי שניתן ביום 24.9.15 להתבטל.

עתירה זו מכוונת נגד החלטות המשיבות שלא להעניק לעותרים רישיון לניהול עסק הידוע בשם "אוטו פאר", ושלא לחדש לעותר 2 את הרישיון לניהול עסק הידוע בשם "חניון הדרום". שני העסקים פועלים במיגרש ברח' דרך חברון 160 ירושלים, המצוי בבעלות עותרים 4-2, בניו של המנוח סלים שבו ז"ל (להלן – העותרים).

אשר ל"חניון הדרום" – ביום 20.10.04 הוגש נגד המנוח כתב אישום בגין הפעלת חניון במפלס התחתון ללא רישיון עסק, וביום 14.12.05 ניתנה הכרעת דין מרשיעה לפיה רישיון העסק האחרון שניתן למנוח להפעלת חניון הוגבל למפלס העליון, מבלי שהמנוח תקף הגבלה זו בתקיפה ישירה בפני בית המשפט לעניינים מנהליים.

...

לא זו אף זו: קשה להלום את הסתירה בין טענת המשיבות כי "חניון הדרום" אינו נזקק לרישיון עסק משום שפעילותו נעשית ללא תשלום, לבין טענתן האחרת (למשל בסעיפים 78, 158-156 לכתב התשובה) כי העותרים ממשיכים להפעיל את "חניון הדרום" תוך הפרת דיני רישוי עסקים וכי לפיכך יש לדחות את העתירה על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים.

מסקנה זאת הייתה נכונה גם אילו חברת גרר שי כהן הייתה הגורם היחיד הרשאי לעשות שימוש בשטח העסק במהלך תקופת ההתקשרות.

סיכום מן המקובץ עולה כי אין בטעמים שניתנו על ידי הממונה כדי למנוע מהעותרים קבלת רישיון עסק חדש ל"אוטו פאר", וכדי למנוע מעותר 2 את חידוש רישיון העסק של "חניון הדרום". לפיכך העתירה מתקבלת, באופן שהמשיבות מצוות להעניק לעותרים רישיון עסק חדש ל"אוטו פאר" לפי תקנה 30 לתקנות, ולחדש לעותר 2 את רישיון העסק של "חניון הדרום". זאת בכפוף למתן אישור נותני האישור (כהגדרתם בתקנות) להוציא נותני האישור שעניינם בדיני התכנון והבניה ובהסדרי תנועה.

בפניי עתירה מינהלית במסגרתה מבקש העותר, אברהם כהן (להלן: "העותר"), כי בית המשפט ייקבע כי החלטת המשיבה, רשות הרשוי (להלן: "המשיבה"), מיום 22.11.15, שלא לחדש את רישיון העסק לחניון שמפעיל העותר משנת 1983, אלא אם תוגש על ידו ותתקבל בקשה לשימוש חורג - אינה סבירה, וכי על בית המשפט לקבוע כי במקרה דנן אין צורך בהגשת בקשה לשימוש חורג לשם חידוש רישיון העסק.

כן קבעה כי בהסכמת המשיבות יוחזר הנושא לדיון בשלב המקדמי בו עמדו הצדדים בטרם המלצת הוועדה המייעצת מיום 1.4.14, וכל טענות העותר כנגד הצורך להגיש בקשה לאישור חורג יוגשו בכתב וייבחנו, ביחד עם ההתנגדויות שתוגשנה וכן חוות דעת השרות המשפטי, וכך נקבע בפסה"ד: "לאחר שכל אלה ובנוסף גם חוו"ד השרות המשפטי, יובאו בפני הועדה המייעצת, תיתכנס שוב הוועדה המייעצת על מנת שתשקול ותחליט אם יש עדין מקום לחייב את העותר להגיש בקשה לשימוש חורג בנוגע להמשך הפעלת החניון" (הדגשות שלי - ר.ל.ש).

...

בנסיבות אלה לא מצאתי אומנם כי יש לדון בעתירה הראשית של העותר שמבקש כי בית המשפט ייקבע כבר עתה, כי לא מדובר בשימוש חורג, אולם אני סבורה שנפל פגם מנהלי בהתנהלות המשיבה כאשר לא נתנה את הדעת לטענה המקדמית של העותר, כי יש לדון תחילה בשאלה אם יש מקום להגשת בקשה במקרה זה, ולא כיבדה את החלטת ביהמ"ש בעתירה הקודמת.

למעלה מן הדרוש יצוין, כי לאור המסקנה אליה הגעתי לפיה נפל פגם בהחלטת המשיבה כשלא ניתנה החלטה מנומקת בשאלה המקדמית, הרי שבשלב זה דין העתירה הראשית של העותר להידחות, וטרם הגיעה השעה לדון בטענות הצדדים לגופו של עניין.

סוף דבר לאור כל האמור, העתירה הראשית במסגרתה ביקש העותר כי בית המשפט יקבע כי אין להתנות את מתן רישיון העסק בהיתר לשימוש חורג - דינה בשלב זה להידחות.

בהמשך לדרישה זו, הגישה העותרת ביום 2.5.13 עתירה מינהלית שכוונה כנגד החלטתה של הערייה לדחות את בקשתה לקבלת רישיון עסק להפעלת החניון (עת"מ (ת"א) 2980-05-13 דבורה אבינרי נ' עריית תל אביב יפו (אגף רשוי עסקים) ואח').

...

המשיבים 2-146 טוענים, אף הם, כי דין העתירה להידחות על הסף, מהטעמים שהועלו על ידי העירייה.

סוף דבר העתירה נדחית.

באשר להוצאות כמגד העירייה, החלטתי שלא לחייב את העותרת בהוצאות המשיבה 1, וזאת משני טעמים.

רקע ומהות העתירה: הרקע לבקשה הנה עתירה מנהלית שהגישו העותרים, ובגידרה נתבקש להורות למשיבים בעתירה ליתן רישיון עסק לחניון מטיילים חאן זוויתן ולמזנון חוויות טעמים דרוזית שבבעלות העותרים.

ויובהר, כי אף ברע"א 5013/15 הנ"ל נטען כי מבחינה לשונית, סעיף 353א לחוק החברות נוקט במונח 'תביעה' ולא במונחים 'ערעור', 'עתירה', 'ערר' או מונח אחר שעניינו הליך נגד הרשות המנהלית (ראו סעיף 6 להחלטה הנ"ל).

...

בהתייחס לסכום הערובה נקבע ברע"א 4192/16 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ'HERITAGE AFFINITY ENTERPRISES LLC ( 14.07.2016), כדלקמן: " כפי שנפסק לא אחת, משהגיע בית המשפט למסקנה כי יש לחייב חברה בהפקדת ערובה עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים ובהם: מצבה הכלכלי של החברה; סיכויי התביעה שהגישה; וכן זכות הגישה לערכאות של החברה מחד גיסא וזכות הקניין של הנתבע מאידך גיסא (רע"א 857/11 מועצה אזורית באר טוביה נ' נוריס לפיתוח והובלות בע"מ (23.5.2011); רע"א 10376/07 ‏ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009)). כמו כן רשאי בית המשפט לשקול בהקשר זה את נכונותם של מנהלי החברה או בעלי השליטה בה לערוב באופן אישי להוצאות הנתבע (עניין אור בנמל, פסקה 4)." בענייננו, בהתחשב בנתונים שהובאו בפני על ידי המשיבה 2 בדבר מצבה של העותרת 1, קרי חברה מפרת חוק שאינה משלמת אגרות שנתיות, לא מגישה דו"ח שנתי ופועלת בלא אישור ספרים, ובמנעד גבה ההוצאות הנפסק דרך כלל בהליך מסוג זה, אני קובע כי סכום הפקדת הערובה יעמוד על סך של 20,000 ₪.

סוף דבר העותרת תפקיד סך של 20,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, כתנאי להמשך ההליכים בתיק זה וזאת לא יאוחר מיום 24.9.19.

העותרת תשלם למשיבה 2 הוצאות בקשה זו בסכום כולל של 1500 ₪.