עתירה מנהלית נגד ועדה מקומית: דוגמאות

בהתאם, ניתנו החלטות שלא אפשרו את המשך הפעילות, כגון החלטת כב' השופט תמיר מיום 7.3.16 שלא התירה למבקשים להגיש עתירה מנהלית בשם המשיבים כנגד הועדה המקומית לתיכנון ובניה ת"א בנוגע לאי קידום התכנית, והחלטתי מיום 18.6.17 שלא התירה למבקשים למנות שמאי מטעם הבעלים הפרטיים לצורך דיונים בפני ועדת ההיגוי.

כך לדוגמא, עיון בנספחים הוביל למכתבים קצרים שנשלחו לועדה המקומית לתיכנון ולבניה ת"א-יפו (עמ' 288-296 לנספח כ"ח לתצהיר ד"ר שגב), בהם התבקשה להעביר את התכנית לועדה המחוזית (או להודיע האם הדבר נעשה).

...

שחרור המנהלים מתפקידם 148 סוף דבר 150 מבוא עיקר ההליכים המשפטיים בתיק לפני בקשה לקביעת שכר למנהלים מיוחדים בגין פעולות שבוצעו משנת 1994 ואילך לשינוי ייעוד והשבחת גוש 6618 חלקה 3 (ולהלן: "הקרקע" או "החלקה").

לאחר שבחנתי את הדברים, מצאתי כי יש לבטל גם את מינויו של ד"ר שגב כמנהל.

סבורני שההרשעה, בהצטרף ליתר הנסיבות, אינה מאפשרת להותיר את המינוי על כנו.

סוף דבר מצאתי לדחות את עתירת המבקשים לחיוב המינהל בשכרם.

מבוא לפניי עתירה מנהלית המכוונת נגד סרובה של המשיבה 2, הועדה המקומית לתיכנון ובניה גבעתיים (להלן: "הועדה המקומית") ליתן לעותר היתר בניה כמבוקש על ידו, וכן נגד החלטתה של המשיבה 1, ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה במחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") שלא לידון בערר שהגיש העותר בעקבות סרובה זה של הועדה המקומית.

עמד על כך בית המשפט בענין בג"ץ 594/89 מועצה אזורית ערבה תיכונה נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד מד(1) 558, 565 (1990):‏ "הלכה היא, שכשמתכוון המחוקק להעניק זכות ערר, קובע הוא זאת בדבר חקיקה (ראה לדוגמה ע"א 299/82 [1]). בעניינינו לא הוקנתה זכות כזו לגבי החלטות המועצה. באותם מקרים בחוק התיכנון והבניה, כשרצה המחוקק ליתן זכות להיתנגד או לערור, קבע זאת במפורש. ומכאן, שבאותם מקרים, כמו בעניינינו, כשלא העניק זכות כזו - זכות כזו אינה קיימת." ראה גם החלטתי בעת"מ (מנהליים ת"א) 70705-11-17 אירית אשד נ' ועדת ערר לתיכנון ובנייה מחוז תל אביב (פורסם בנבו, 17.01.2018):‏‏ "דין הוא שאין זכות ערר על החלטות הועדה המקומית בנושא היתרי בניה, אלא בהתאם להוראות סעיף 152 לחוק, ..." וכן ראה עת"מ (מינהלי חיפה) 1269/03 מחמוד ח'ליל נימר ח'לאילה נ' חנוכה סלומון - יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה "לב הגליל" (פורסם בנבו, 11.02.2004)‏‏ (בפיסקה 18).

...

סיכומו של דבר, משלא מדובר בהחלטה של רשות רישוי מקומית או של ועדה מקומית, בדין קבעה ועדת הערר כי לא נתונה לעותר הזכות לערור על הסירוב ליתן לו היתר בניה בעטיין של הערות הנדסאית הרישוי, וממילא, תרופתו של העותר בגין אותו סירוב היא בדרך של הגשת עתירה מנהלית נגד הסירוב.

נוכח זאת, לא שוכנעתי כי הנדסאית הרישוי בהערותיה, הרחיבה עוד יותר את הפתח הרחב ממילא שניתן בידיה על ידי ועדת הערר בנוגע להעלאת דרישות טכניות או דרישות המתחייבות מכח הדין.

סיכומו של דבר, מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, העתירה נדחית.

עוד הגישה אפיק בחודש יולי 2019 עתירה מנהלית נגד עריית רמת השרון, הועדה המקומית ואחרים, ונויפלד כמשיבים פורמאליים, בין היתר לעניין אכיפה בררנית נטענת של הרשויות כלפי נויפלד בכל הנוגע לבניה שלא בהתאם להיתר ובהתאם לדין, בפרט לעניין החניה והמרתף (עת"מ 37822-07-19).

היא נוסחה בעיקרה כעתירה לצוי מניעה (דוגמאת הימנעות מהפרעה למבקשים להשלים את האיטום), אולם ברי כי במהותה היא קוראת לצוי עשה זמניים.

...

דיון דין הבקשה להתקבל, אולם אך בחלקה ונתון להפקדת ערובות הולמות.

לבקשה לצווי עשה (או צווי עשה de facto) זמניים אפוא: לאחר הבחינה, במשנה זהירות כנדרש בעניינים אלה, הרי שבנסיבות כאן יש להיעתר חלקית, וזאת כפוף להפקדת ערובות מתאימות.

סוף דבר ניתן סעד זמני המורה על הותרת היריעות מושא הבקשה השניה במקומן (אך לא על הצבת פחי התפר), הכל כאמור בפסקה 20 לעיל; ניתן סעד זמני המורה כי נויפלד יוכלו לטייח את חלקי הקיר הנזכרים בבקשה הראשונה, הכל כאמור בפסקה 19; ניתן סעד זמני המאפשר את הותרת החיבור של נויפלד לעמוד הבזק מושא הבקשה הראשונה, הכל כאמור בפסקה 18.

ראו בעיניין זה דברים שנאמרו בעיניין רמת נילי דלעיל, שם נדחו טוענות בדבר כפייה תוך שצויין, בין היתר, כי "המערערת לא מיצתה הליכים מול הוועדה המקומית, לא הגישה ערר על החלטת הוועדה המקומית ולא הגישה עתירה מינהלית כנגד החלטות המועצה המקומית". כן נפסק כי: "הן בהיבט של עוצמת הלחץ והן בהיבט של איכות הלחץ (ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994)) אין לפנינו כפייה כלכלית. המערערת ניהלה משא ומתן ממושך עם המועצה המקומית, הוחלפו מספר טיוטאות, נתקבלו דרישות ותיקונים שנדרשו על ידי המערערת, כך שלא ניתן לומר כי נשלל או נגרע חופש הפעולה שלה בשל לחץ או מצוקה שהופעלו כלפיה (לדחיית טענה מעין זהו השוו ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119 (1998) (להלן: עניין שחם)). הדברים לא נעשו בלחץ זמן של דקות ושעות (להבדיל מהמקרים שנידונו בפסיקה ברע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721 (1999); ע"א 8/88 רחמים נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 (1989)), ואף לא בלחץ של ימים או שבועות. [...]". במקרה דנן, החלופה של הגשת ערר הייתה מעשית וסבירה והעובדה שהמנוח לא בחר בה מהוה סיבה נוספת לדחיית טענת הכפייה.

מעבר לאשר הראיתי לעיל ניתן להביא, כדוגמה, את טענת העותרים לפיה מאחר שהעירייה מסרה בשנת 1950, שטחים ירוקים מעברו השני של הוואדי, לביה"ס ערוני ד', לבריכת מכבי ולמגורים, היא חיפשה דרך להשיג שטחים ירוקים במקומם, ולכן יזמה את שתי התבע"ות (סעיפים 2.7-2.5 לעתירה).

...

לאור האמור לעיל, יש לדחות את העתירה גם משום כך שלא הוכחה כפייה, אלא אף הוכחו אינטרסים של שני הצדדים להגיע להסכמה אליה הגיעו.

התוצאה סופו של דבר - לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי אין לראות את השטח העורפי כשטח שהופקע מהמנוח ואין להחיל עליו את הוראות סעיפים 196 או 195 לחוק.

לפיכך אני דוחה את העתירה.

לטענתה, תקיפת סבירות היתנהלות הוועדה המקומית מקומו הוא בעתירה מנהלית נגדה, וממילא בעת בחינת עוולת הרשלנות לא הוכח קיומו של מחדל מצדה הסותר את הדין והנוהל.

על שיקולים אלו חזר ביהמ"ש העליון בעיניין נעמה הנ"ל. בפרשת רוקר הנ"ל קבע בית המשפט כי "לעניין שיקולים אלה, תראה, לדוגמא, זכות בעלות במקרקעין כבעלת עצמה גדולה מזכות שכירות; פגיעה בזכות על ידי בעלי תפיסה של שטח גדול תראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסת שטח זעיר; פגיעה על ידי תפיסה דרך קבע, או לזמן ארוך, תראה גדולה מפגיעה על ידי תפיסה דרך אירעי" (ראו: סעיפים 11 לפסק דינו של הנשיא ברק; סעיף 17 לפסק דינו של השופט טירקל).

...

לאור כל האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 13,000 ₪, מתוכו יישא הנתבע, כמעוול עיקרי, בסכום של 9,000 ₪, ואילו הועדה תפצה את התובע ביתרה בסך של 4,000 ₪.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה באופן חלקי ומחייבת את הנתבע 1 לפנות את שטח הפלישה של הקיר החורג לכיוון מחסנו של התובע הממוקם בין הנקודות שסומנו 2 ו-3 במפה המצבית שצורפה לחוות דעתו של מומחה ביהמ"ש, קיר המטבחון שכולו נבנה בשטח התובע וגדר הבד שהוצבה בין הנקודות הנ"ל, וזאת יעשה הנתבע בתוך 90 ימים מהיום.

בעניין עמודי הפרגולה המונחים על החומה בין הנקודות 1 ו-2 לחוות הדעת של מומחה ביהמ"ש, התביעה נדחית.