הגשת כתב אישום, הנו סעד הנוגע לסמכות האכיפה של הועדה; הוצאת צו הריסה, עניינו בסמכותה המנהלית לפעול כנגד בנייה לא חוקית בהליך מינהלי מזורז, והריסת המדריגות, נוגעת לסמכות הביצועית של הועדה.
כך לשון ההחלטה "לאחר דיון חוזר בהפקעת דרך בשכונת ואדי אלסקיע, בגוש 10285 לפי תכנית מפורטת מאושרת מס' ג/16985 המסומנת חלקה מס' 2006, ועדת ההנדסה ממליצה שהעירייה תערוך תכנית מפורטת לכל המיתחם כולל תשריט חלוקה תיכנוני, אשר יועלו בו כל המבנים הקיימים ויהיה מתן פיתרון כללי לשכונה. החלטה זו היא הקובעת ומבטלת כל ההחלטות הקודמות בעיניין".
בחודש 2.20 הגיש התובע בבית המשפט המחוזי בחיפה, עתירה מנהלית כנגד החלטת הערייה לבטל החלטה קודמת שלה בדבר הפקעת הדרך וכנגד החלטתה לערוך תוכנית מפורטת חדשה (עת"מ 60225-02-20).
בית המשפט קבע בהקשר זה, כי הדבר מנוגד להוראות סעיף 4.3.2 לתוכנית ביניין העיר לפיה :
"אין להקים על קרקע שהיא מקום של דרך, כל ביניין או לעשות עליה כל עבודה למעט עבודות הקשורות לסלילת הדרך, החזקתה, תקונה או עבודות הקשורות באספקת שירותים הנדסיים או הקמת מבנים המפורטים בסעיף שימושים לעיל. לא יונח בתוך דרך כל צנור, מים, ביוב חשמל, תעלה או כל קו אספקה או סילוק אחר מעל או מתחת לפני הדרך – אלא אם נתקבל רישיון לכך מאת האדם שהוסמך לכך ע"י הועדה המקומית והרשות המקומית" (עמ' 3).
סעיף 188 לחוק התיכנון והבניה קובע כי: "מותר לוועדה המקומית להפקיע על פי חוק זה מקרקעין שנועדו בתכנית לצרכי ציבור". הסמכות הנה איפוא להפקיע קרקע שיועדה בתוכנית מיתאר מקומית או בתוכנית מפורטת למטרה ציבורית, כאשר צורכי ציבור עפ"י חוק התיכנון והבניה (סעיף 188 (ב)) הם דרכים, גנים, שטחי נופש וספורט, שמורות טבע, עתיקות ועוד.
סעד זה, שלא נתבקש קודם לכן, התובע אינו זכאי לו כל עוד לא הופקעה הדרך ולא מולאו הוראות התב"ע, כשמנגד לא הוכיח התובע זיקה ברורה בין התווי של התשתיות לבין הבנייה ללא היתר שבוצעה ע"י הנתבעים, כך שגם אם היה מקום לשקול מתן סעד בעיניין זה, ללא קשר לשאלת ההפקעה, לא הונח מסד עובדי סדור בעיניין.
...
עוד נקבע "כעולה הן מהעתירה והן מתשובות המשיבים 1-3 (העירייה ושני הנתבעים בהליך זה – הערה שלי, ל.ש.ח) העותר 1 בנה בחריגה מהיתר הבנייה שקיבל. כפי שתיאר העותר 1 ...יש הפרשי גובה, והוא החליט על דעת עצמו לבנות קיר תומך שלא נכלל בהיתר, ולשפוך מילוי ליצירת משטח בגובה של 1.5 מטר מעל גובה המפלס המתוכנן, כך שכיום יש הפרש גבהים. למרות זאת הצהיר העותר 1 שבנה לפי ההיתר....בנסיבות אלה, אין פלא שמהנדס המשיבה 1 הגיע למסקנה שלא ניתן לסלול את דרך הגישה וכי נבנה קיר תומך מבטון בניגוד להיתר, כך שגם הגישה למגרשו של העותר חסומה. לפיכך, קיימה ועדת ההנדסה בעירייה דיון חוזר, והמליצה לערוך תוכנית מפורטת לכל המתחם ולבטל את ההחלטה הקודמת, והמלצה זו התקלה על ידי המשיבה 1" (עמ' 2 לפסק הדין).
התובע לא טען לעילה של הפרת חובה חקוקה, לא במפורש ולא ברמיזה, וממילא לא נדרש לניתוח היסודות המצדיקים מתן סעד מכוחה של עוולה זו. עם זאת, גם אם נדלג על משוכה זו ונבחן אם התקיימו יסודות העוולה, הרי שלנוכח 'האמירה' של העירייה לפיה במצב הדברים היום, לא תוקם הדרך, לנוכח הפרשי הגובה אשר יצרו מכשול טופוגרפי שמונע את סלילת הדרך ולנוכח חסימת דרך הגישה ע"י הקיר התומך שהתובע עצמו בנה, המסקנה היא שהתובע לא הצביע על נזק עקב הבנייה של הנתבעים, ומכאן שאין מקום למתן סעד מכוח עוולה זו.
לעניין התשתיות שמבקש התובע להעביר, הרי שחרף טרוניתו הקשה בסיכומים כלפי הנתבעים בשל כך שלא אפשרו לו העברת תשתיות בחלקותיהם "בהתאם לחוק", לא הובהר באיזה חוק מדובר ומה העילה שיש לתובע בהקשר זה. מהי העילה מכוחה זכאי התובע, אדם פרטי, להעביר תשתיות של מים, ביוב וחשמל בחלקותיהם הפרטיות של הנתבעים ללא הסכמתם?!
העובדה כי נעשו לא מעט ניסיונות, ע"י בית המשפט, בדיונים שהתקיימו בהליך, למצוא פתרון שיאפשר העברת התשתיות בחלקות הנתבעים, תוך פגיעה מינימלית בהם, אינה הופכת את שאלת התשתיות לשאלה המחייבת הכרעה, כשזו לא עלתה בכתב התביעה, וודאי שאינה מאפשרת לדלג על השאלה המשפטית בעניינה.
סוף דבר
לאור האמור, אני קובעת כי במצב הדברים נכון ליום פסק הדין, אין עילה למתן הסעד המבוקש, ודין התביעה נגד הנתבעים להידחות.
אני מורה אפוא על דחיית התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2, ועל מחיקתה נגד הנתבעת 3.
