לפני הנתבע עומדות שלוש משוכות בדרכו להוכחת זכותו להמשיך ולהחזיק בנכס, ואלה הן:
אביו של הנתבע הוכר כדייר ממשיך לאחר מות הסבתא, ובהתאם להוראות הסכם השכירות שנחתם עם האב, המבוססת על הוראות תקנה 4 לתקנות זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשס"א – 2000 (להלן: "תקנות הדיור הצבורי") ועל נוהל משרד השיכון, לא ניתן לאשר דייר ממשיך שני – קרי דייר ממשיך למי שהוא עצמו מחזיק בנכס כדייר ממשיך;
הנתבע פנה (לטענת עמידר) להסדרת מעמדו כדייר ממשיך של האב, אך לא הגיש כל בקשה להסדרת מעמדו כדייר ממשיך לסבתא, וממילא – לא פעל בהתאם לנהלי ההשגה על החלטות ועדות האיכלוס, הקובעות, בין היתר, כי יש לפעול במישור המנהלי לתקיפת החלטות אלה, על דרך של הגשת עתירה מינהלית ("תקיפה ישירה"), אלא בחר להמשיך להחזיק בנכס, ולטעון את טענותיו ביחס להתנהלות עמידר והרשויות במתוה של "תקיפה עקיפה";
אם נניח שהנתבע עבר את שתי המשוכות הראשונות – אזי בהיתחשב בעובדה שהוא טוען בהליך דנן כי הוא זכאי להחשב דייר ממשיך לסבתא, הנטל עליו להוכיח את התנאים להכרה בו כדייר ממשיך כאמור, קרי – מגורים בנכס שלוש שנים לפחות טרם מות הסבתא – קרי משנת 1997.
...
בנסיבות אלה, יש לקבוע כי דין התביעה הכספית – להידחות.
סיכום
התביעה מתקבלת אפוא בחלקה, כך שאני מורה לנתבע לפנות את הנכס כהגדרתו לעיל ולמסור את החזקה בו לתובעת, כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ השייך לו או למי מטעמו, וזאת לא יאוחר מיום 31.5.2021.
התביעה הכספית – נדחית, משלא הובאו כל ראיות להוכחתה.
