עתירה מנהלית בתקנות סד"א החדשות

בנוסף, נטען כי המשיבה אחרה את המועד להגשת עתירה מנהלית כנגד הועדה וזאת לאור סעיף 3 לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים הקובע כי בהיעדר קביעה אחרת, "תוגש העתירה בלא שהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל ההודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה לפי המוקדם". נטען כי המשיבה טוענת כי קבלה את ההודעה בחודש יוני 2020, קרי, כבר בחודש יולי 2020 או בתחילת חודש אוגוסט 2020 חלף המועד להגשת העתירה מנהלית.

בהתאם לתקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות הישנות") ותקנה 41(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 (להלן: "התקנות החדשות"), בימ"ש מוסמך לסלק תובענה על הסף אם אינה מגלה עילה.

...

סופו של דבר, אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף של התובענה, הן בהעדר עילה נגד המשיבה, הן לאור העובדה כי הסעד המבוקש אינו מתאים להתברר במסגרת המרצת פתיחה באופן המבוקש, הן לאור העובדה כי גם אם יוכח כי המבקשת הפרה את חוק השיוויון לא תהא המשיבה זכאית לקבל את הסעד המבוקש לצו עשה והן בהעדר סמכות עניינית לבית משפט זה לדון בהליך באופן בו הוגש ולאור הסעדים המבוקשים.

למעלה מן הצורך, מקובלת עלי גם הטענה לשיהוי ניכר ובלתי סביר בהתנהלותה של המשיבה אשר נמנעה מלנקוט בצעדים כלשהם לאורך שנים ובחרה "לשבת על הגדר" עד ה"דקה ה-90".

אני מקבלת את הבקשה לסילוק על הסף ומוחקת את התביעה ויודגש כי התביעה בנוסחה גם אינה מתאימה להעברה לביהמ"ש לעניינים מנהליים.

הוראות אלה, ניתן לתקוף באמצעות עתירה מנהלית ולא באמצעות תביעה לפי סעיף 17א לחוק צער בעלי חיים.

דבר הנוגד את עיקרון החוקיות, שילטון החוק, סופיות הדיון ותום לב כנדרש בתקנות 3-4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "תקנות סד"א החדשות").

       אין בידי לקבל הטענה כי הגשת הבקשה בהתאם לסעיף 17א' מהוה ניסיון לבצע תקיפה מנהלית ביחס למשרד החקלאות, אלא יש לראות בכך דרישה אמיתית לבחון האם מתקיימת הפרה של חוק צער בעלי חיים והתקנות הרלבנטיות להחזקת חזירים.

...

       אין בידי לקבל הטענה כי הגשת הבקשה בהתאם לסעיף 17א' מהווה ניסיון לבצע תקיפה מנהלית ביחס למשרד החקלאות, אלא יש לראות בכך דרישה אמיתית לבחון האם מתקיימת הפרה של חוק צער בעלי חיים והתקנות הרלבנטיות להחזקת חזירים.

נהיר כי אין מנוס מלקבוע את התיק לדיון במעמד הצדדים, מהנקודה בה נעצר, זאת בעיקר כדי למנוע התדיינויות עתידיות מיותרות בין הצדדים, כן לנסות לגשר על הפערים בין מה שעולה מטיעוניהם אודות יישום המלצות המומחית.

לאור האמור לעיל, הנני מורה על דחיית הבקשה לסילוק על הסף.

בתוך כך, מעבר לחלוקה לשני שלבים דיוניים (שלב בקשת האישור ושלב הדיון בתובענה לגופה, ככל שתאושר הבקשה), הליך התובענה הייצוגית המנהלית כולל הגשת מספר רב יותר של כתבי טענות, וכן הליכי גילוי ועיון במסמכים, הגשת ראיות ביד רחבה יחסית (לרבות הגשת חוות דעת מומחים) ודיוני הוכחות (להרחבה ראו תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקסד"א החדשות)).

במובן זה אכן נחלשים מקצת מן החסרונות שעליהם נשענת הלכה זו. עם זאת, לא ניתן להיתעלם מכך שעל התובענה המינהלית חלים ככלל ההסדרים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שהם פורמליים ומורכבים יותר בהשוואה לסדרי הדין של הדיון בעתירה המינהלית (ראו: תקנה 29 תקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: תקנות בתי משפט לענינים מנהליים)).

...

כפי שהסברתי, אין מקום להקבלה מלאה בין שלילת הדרישה לפנייה מוקדמת בלתי מפוקחת לרשויות, כפי שנקבע בסופו של דבר בעניין מי הגליל, לבין ההכרה במקומה החשוב של העתירה המינהלית כאמצעי להבטיח במישרין את אכיפת הדין (כמפורט בפסקה 43 לעיל).

במובן זה, אני סבורה כי גישתי מהווה איזון ראוי בין השיקולים המנוגדים המונחים לפתחנו.

סוף דבר אשר על כן, מצאתי להצטרף לתוצאה כי דין הערעור להתקבל.

ביום 4.2.2024 ניתנה החלטתי בה נקבע, בין היתר, כך: "מאחר שתקנה 9 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: התקנות) אינה מתייחסת לסוגיה של חילוט ערבון, הרי עד המועד שנקבע (15.2.2024) ניתנת לשני הצדדים היזדמנות להגיב בהתאם לתקנה 20(ב) לתקנות, בעיניין האפשרות להחיל את ההסדר הקבוע בתקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (לעניין פרשנות תקנה 101 הנ"ל, ראו לאחרונה: ע"א (מרכז) 7410/23 איפרגן נ' סנדרס, פרק ג.1 (2.12.2023)...". במענה להחלטתי הנ"ל, המשיבים הסכימו לתחולתן של תקנות 100-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי החדשות), וטענו כי בהתאם למבחנים החלים על העניין יש להורות על החילוט המבוקש.

הדברים עולים בבירור מהסיפא של פיסקה 2(ד) להחלטתי הנ"ל מיום 19.7.2023, שם הובהר כי "הסכום [של הערבון] נקבע תחת ההנחה לפיה ההריסה אינה מידית ואין כוחות בשטח", הווה אומר: שיעור הערבון לקח בחשבון את הוצאות ההריסה המשוערות, וממילא ברור כי הערבון נועד להבטחת ביצוע ההריסה אם העתירה תדחה והעותר לא יבצע אותה בעצמו (בהקשר זה ראו גם: תקנה 9(ה) לתקנות, המסמיכה את בית המשפט לעניינים מינהליים להתנות מתן צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע "לפצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצוו, או לכל צורך שיראה בית המשפט לנכון, בנסיבות העניין"; ההדגשה אינה במקור).

...

על יסוד דברי הסבר אלה; על יסוד ההנחה כי מחוקק המשנה לא ביקש לשנות באופן מהותי מפרק הסעדים הזמניים; ונוכח העובדה כי מטרתן של תקנות סדר הדין האזרחי החדשות היא לייעל ולפשט את הפרוצדורה, מבלי לפגוע במהות ובעשיית הצדק; מקובלת עליי העמדה שהובעה בפסיקה לפיה המבחנים והתנאים שנקבעו בתקנה 371(א) לתקנות הקודמות עומדים בתוקפם גם עתה (ראו לאחרונה: ע"א (מרכז) 7410/23 איפרגן נ' סנדרס, פרק ג.1 וההפניות שם (2.12.2023)).

אשר לטענת העותר לפיה מלכתחילה הצו הארעי לא נועד להבטיח את קיום צו ההריסה אם העתירה תידחה, הרי דין טענה זו להידחות.

סוף דבר; נוכח הטעמים שפורטו, אני מורה על חילוט סך של 5,919 ₪ לטובת המשיבים מתוך העירבון שהופקד בהליך שבכותרת.

עוד טענה המשיבה כי בנגוד לגישה הליבראלית, שנהגה בעיניין תיקון כתבי טענות על פי תקנות סדר הדין האזרחי הקודמות משנת 1984, הרי שעל פי תקנות סדר הדין האזרחי החדשות משנת 2018 יש לבחון באופן קפדני יותר בקשות לתיקון כתבי טענות.

אשר לשלב הדיוני בעתירה – אילמלא היו המבקשות מעלות את הטענה החדשה בעל פה בדיון מיום 17.1.24, ולאור הסיכויי הלכאורי של הטענות שהועלו בכתב העתירה המקורי להיתקבל, כפי שבית המשפט שיקף לב"כ המבקשות בדיון האמור – הרי שהדיון בעתירה היה מתמצה בכך, ואין מן הנמנע כי בית המשפט היה פועל בהתאם לסמכות הנתונה לו בתקנה 7 לתקנות סדרי הדין המינהליים ומוחק או דוחה את העתירה או לכל היותר מורה על הגשת סיכומים בכתב.

...

עוד נטען, כי נפל פגם בחישוב שטח הנכס לצורך הטלת החיוב בהיטל השצ"פ. המשיבה הגישה כתב תגובה לעתירה ביום 26.12.23 וטענה כי יש לדחות את העתירה מאחר והדרישה לתשלום היטל השצ"פ הוצאה למבקשות כדין, שכן העבודות לפיתוח שצ"פ התמר מהוות עבודות לפיתוח שצ"פ כהגדרתן בחוק עזר והחיוב הוטל כדין, ללא שיהוי וללא אפליה ונחתם על ידי גזברית העירייה המוסמכת להטיל חיובים בהיטלי פיתוח מטעם המשיבה.

בעבר, עת חלו תקנות סד"א הקודמות משנת 1984 ובאופן ספציפי – תקנה 92 לתקנות סד"א הקודמות, נהגה בפסיקה גישה ליברלית בכל הנוגע לבקשות לתיקון כתבי טענות ועל פי רוב נטו בתי המשפט להיעתר לבקשות אלו ביד רחבה.

בענייננו, בין אם לפי גישת תקנות סד"א הקודמות ובין אם לפי גישת תקנות סד"א העדכניות – דין בקשת התיקון להידחות.

אשר על כן, ולאור כל אחד מן הטעמים שפורטו לעיל, לא כל שכן בשל משקלם המצטבר של טעמים אלו – אני מורה על דחיית הבקשה לתיקון העתירה ולהוספת טיעונים וראיות.