עתירה מינהלית: חיובי ארנונה בגין נכס באור יהודה

ביום 6.4.08 פורסם צו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות) (אפעל, ביטול), התשס"ח-2008 (להלן: צו המועצות המקומיות), אשר על פיו הוקנו נכסי רמת אפעל לעיריות רמת גן, אור יהודה וקריית אונו, בהתאם לרשימת הגושים והחלקות שנקבעו באכרזת העיריות של רמת גן, אור יהודה וקריית אונו.

בהסכם הפשרה הוסדרו חיובי הארנונה לשנים 2004-2008 והוסכם כי בגין הנכס ישולמו תשלומי ארנונה בהתאם לתעריף של 10.07 ₪ למ"ר, התואם לסיווג "קרקע תפוסה" שבצו הארנונה של עריית רמת גן, ועל פי שטח של 17,441 מ"ר, לפי מדידת המועצה.

לגופם של דברים טענה הערייה בתגובתה המקדמית לעתירה, כי סעיף 5 לצוו האכרזה קובע כי עריית רמת גן תהא חליפתה של המועצה, וכי משום כך חוקי העזר, התקנות והמסמכים שהותקנו ואושרו על ידי המועצה נותרו בתוקף עד לביטולם על ידי עריית רמת גן. היינו, כל עוד לא התקבלה החלטה פוזיטיבית על ידי עריית רמת גן לבטל את צו הארנונה של המועצה, נותר זה בתוקפו והמשיבה הייתה רשאית להמשיך ולהשית את חיובי הארנונה על נכסים שהיו בתחום המועצה, על פי הסיווגים והתעריפים שבצו הארנונה.

לבסוף טוענת הערייה, לעניין טענת העותר באשר לסיווג הראוי לנכס, כי הסמכות לידון בסוגית הסווג מסורה לועדת הערר, בהתאם להוראות חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 ועל כן טענות העותר בעיניין זה אין מקומן במסגרת של עתירה מינהלית, מה גם שועדת הערר אכן דנה בטענות העותר בעיניין סיווג הנכס ודחתה אותן בהחלטתה מיום 28.4.14.

...

משכך, אין מקום לאבחן בין ענייננו לבין עניין בר טן ועל כן דין הטענה הראשונה של העותר להידחות.

מכל מקום, שעה שאין חולק כי הנכס משמש כחניון למזדמנים, ושעה שצו הארנונה הרלבנטי לענייננו הוא זה של רמת אפעל, הרי שעל פניו הסיווג המתאים ביותר לנכס מתוך צו הארנונה הוא אמנם "חניונים". סוף דבר אין כל מקום להתערב בהחלטת המשיבה לחייב את הנכס בארנונה בין השנים 2009-2011 על פי צו הארנונה של רמת אפעל לשנת 2008.

אשר על כן, העתירה נדחית.

נושא העתירה: בפני עתירה מינהלית כנגד החלטת עריית אור יהודה (להלן: "המשיבה") התובעת מהעותרת (הגב' ברכה כהן, להלן: "העותרת"), תשלום ארנונה בסכום של 704,159 ש"ח, בגין מספר נכסים שבבעלותה.

המשיבה טוענת כי העותרת היא סרבנית תשלום, אשר במשך שנים נמנעת מלשלם את חיובי הארנונה ושאר תשלומי החובה בגין הנכסים.

...

משכך, נראה לי כי ההלכה החלה בענייננו היא זו שנקבעה ב בעע"מ 8832/12 ‏עיריית חיפה נ' סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.4.2015) (להלן: "עניין סלומון").

בנוסף לטענת ההתיישנות, טענה העותרת כי מנועה הרשות מלגבות את החוב משום שהשתהתה במשך תקופה ארוכה מלעשות כן. בענייננו, נראה לי כי לאחר דחיית טענת התיישנות החובות, לאור פעולותיה של המשיבה, אין לקבל גם את טענת השיהוי.

סוף דבר: על כן, וכמפורט בפסק הדין, העתירה נדחית.

מונחת לפני עתירה מינהלית שהוגשה על ידי יורשיו של המנוח ראובן דאון, ז"ל, וזאת בעקבות הליכי גבייה מנהליים שבהם נקטה עריית אור יהודה בשלהי שנת 2010 כנגד המנוח (ובהמשך גם כנגד יורשיו), בקשר עם חובות ארנונה, מים וביוב המצטברים לסך של 5,006,813 ₪.

ככלל, אין מקום להדרש לעתירה מנהלית שבה הועלו לראשונה טענות בעיניין חיובי ארנונה, שבהן היה מנהל הארנונה מוסמך לידון לפי חוק הערר, למעט במקרים חריגים, שבהם מדובר בעיניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת, או כאשר יש ליתן את הבכורה לשיקולים דוגמאת מידת מודעתו של האזרח להליכי ההשגה המינהליים ומידת הפגיעה ועוות הדין שייגרמו לו כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ראו עניין עריית רעננה הנזכר לעיל; עניין ט.ט. טכנולוגיה הנ"ל; רע"א 1809/07 עריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (2008, להלן: עניין גיא לוי)).

אוסיף, כי לנוכח זאת גם אין ממש בטענת העותרים לפיה, החיוב בגין התקופה בה החזיקה אורסוס בנכס הועבר רטרואקטיבית על שם המנוח, שהרי סעיף 15 לכתב התשובה, על כל נספחיו, מעיד, כי במועדים שונים ורבים לאחר קבלת ההודעה מאורסוס שלחה המשיבה למנוח הודעות תשלום והתראות בגין חוב הארנונה שלא שולם ודי באלה כדי להעיד כי המשיבה ראתה במנוח "מחזיק" בנכס בזמן אמת ודרשה ממנו לשאת בתשלומי הארנונה בתקופת החזקתו זו. מכאן, שהחובות נשוא העתירה הנם בגין נכסים המתנהלים בספרי המשיבה על שם המנוח כדין ואין המדובר בחיוב רטרואקטיבי, כנטען.

...

מכאן המסקנה, כי דין העתירה שלפני להידחות על הסף ואין לדון בה לגופה.

סוף דבר לאור כל האמור, העתירה נדחית.

העותרים ישלמו למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית על חיובי ארנונה שהוטלו עליו על-ידי המשיבה ביחס לדירת מגורים המצויה ברחוב כצנלסון 16, אור יהודה (להלן – "הנכס").

...

המשיבה טוענת כי מתקיימים במקרה דנן שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי, וכי אין כל פגיעה בשלטון בחוק (ואף לא נטען לפגיעה כזו) ועל כן יש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות, החלטתי לקבל את הבקשה, כך שיוארך המועד להגשת עתירה מינהלית עד למועד הגשתה בפועל.

נטען, כי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן-"החוק" או "חוק הערר"), קובע סמכות ייחודית למנהל הארנונה ולוועדת הערר לדיון במחלוקות לענין חיוב הארנונה, כמפורט בסעיף 3 לחוק (כגון השימוש בנכס), ובנושאים אלו, אין הנישום רשאי לפנות במישרין לבית המשפט האזרחי כמסלול חלופי, שלא על דרך של ערעור על החלטת ועדת ערר לבית המשפט לעניינים מנהליים.

אין כל מקום לידון בתביעה במסגרת ערכאות המשפט הרגילות, בטרם מיצה אדם את זכויותיו על-פי חוק זה (בר"ע 2676/03 (ת"א) עריית אור יהודה נ' הגרעין בע"מ, דינים מחוזי, כרך לה(2) 419, ה"פ 11/93 עריית אשדוד נ' מפעלי רכב אשדוד בע"מ, דינים מחוזי, כרך א, 895).

על החלטה זו של ועדת הערר הגישה המשיבה עתירה מנהלית כנגד מנהל הארנונה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, והיא התבררה בפני כב' השופט רוזן (עת"מ 2049/08).

יתר על כן, עיון בכתב התביעה מגלה, כי תביעת המשיבה להשבת כספים בגין חיובי הארנונה שנגבו ביתר, אינה מוגבלת לעצם הטעות בקביעת סיווג הנכס לצורך החיוב בארנונה, אלא שזורה בטענות ועילות בדבר רשלנות הרשות, מרמה, גזל והפרת חובות נוספות, באופן שהסב נזק רב למשיבה.

...

המבקשים טוענים, כי דין התביעה להדחות על הסף בהיעדר סמכות בית המשפט לידון בטענת השבה בגין שנות מס קודמות.

בתום הישיבה ניתן פסק דין, בו קבע בית המשפט כך: "לאחר שעיינתי בטיעונים בכתב אליהם הוסיפו ב"כ הצדדים הנכבדים דברים בעל פה, התלבטתי אם לא ראוי, כי אורה לעיריה להשיב הכספים לעותרת וזאת לאחר שהשתכנעתי, כי שורת הצדק מטה את הכף לטובתה.

שקלתי ושכללתי (כך במקור) השיקולים כולם והגעתי לכלל מסקנה, כי על פי הסמכות הנתונה לי על פי חוק לא אוכל ליתן הצוו המבוקש על ידי העותרת.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.