עתירה לשחרור ממעצר בשל אי קיום הוראות סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי

יצוין, כי בעבר נקטה התקנה בביטוי "סדרי הדין במשפטים פליליים", אך בהמשך שונתה לנוסחה היום – "סדרי הדין הפלילי לרבות סמכויות חקירה ואכיפה". אחדים מהעותרים טוענים, כי שאלה 72 עוסקת בדיני העונשין המהותיים, ולא בסדרי הדין, מה-גם שדיני השיפוט הצבאי אינם חלק מהחומר לבחינה; ולפיכך דינה להפסל בשל העדר סמכות לכלול אותה בשאלון הבחינה.

בהילכת קסם מילניום בע"מ נפסק, כי תנאי להגשת תובענה מינהלית לפצויי קיום (במובחן מפיצויי הסתמכות) בגין אי-זכייה במיכרז הוא תקיפת ההליך המכרזי עצמו, תחילה, בעתירה מינהלית, אלא אם יראה התובע כי אפשרות זו נימנעה ממנו מטעמים שאינם קשורים בהתנהלותו.

הנבחנים נישאלו מה הדין בעיניין זה, ובמסגרת ארבע תשובות חלופיות קבעה הועדה שהתשובה הנכונה ביותר היא תשובה ג' – "בית-המשפט רשאי, אם שוכנע שיש חשש שהנאשם יימלט, לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לצורך הגשת העירעור". הועדה קבעה את תשובה ג' כתשובה נכונה ביותר, בהסתמך על סעיף 22(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996, הקובע: "ניתן פסק-דין מרשיע נגד נאשם שהוחזק במעצר עד תום ההליכים ולא הוטל עליו עונש מאסר בפועל, והתובע הודיע כי בכוונתו לערער על קולת העונש ולבקש מאסר בפועל, רשאי בית-המשפט שהרשיע את הנאשם לשחררו בערובה או, אם שוכנע שיש חשש שיימלט, לצוות על מעצרו לתקופה שלא תעלה על 72 שעות לצורך הגשת הודעת ערעור". חלק מהעותרים טוענים, כי סעיף 22(א) לחוק הנ"ל אינו חל בסיטואציה המתוארת בשאלה, דהיינו – לגבי מי שהוטל עליו עונש מאסר בפועל ש"נבלע" בימי מעצרו עד לתום ההליכים; ולכן התשובה שנבחרה אינה נכונה ומנוגדת להוראות החוק.

תקנה 143 לתקנות סדר הדין האזרחי מגדירה את סמכויות השופט בקדם משפט, ובין השאר מורה, בתקנת משנה (2) – כי בית-המשפט מוסמך "להחליט בדבר... הודעות לצד שלישי ומתן הוראות לבירור תובענה שהוגשה על דרך הודעה לצד שלישי"; בתקנת משנה (9) – כי בית-המשפט מוסמך "ליתן פסק-דין, לרבות פסק-דין חלקי בתובענה, במידה שמתברר כי אין לנתבע ההגנה בפני התביעה"; ובתקנת משנה (10) – כי בית-המשפט מוסמך "להורות כל הוראה בסדר הדין שיש בה כדי לפשט את הדיון או להקל עליו". תקנה 223(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, המצויה בפרק ההודעות לצד שלישי, ואשר כותרתה – "פסק-דין על תנאי בהודעה", מורה כי "בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, רשאי לתת פסק-דין נגד הצד השלישי בשעת הדיון בתובענה, לאחר סיומו או לאחר פסק-דין בתובענה; אולם בעל הדין שנתן את ההודעה רשאי לבקש שיידחה מתן פסק-דין נגד הצד השלישי עד לאחר שיקיים את פסק הדין נגדו באותה תובענה". העותרים טוענים, כי מהמילים "בשעת הדיון בתובענה", שבתקנה 223(א), יש ללמוד כי הסמכות ליתן פסק-דין נגד הצד השלישי היא רק בשלב שבו החלה שמיעת ההוכחות, ולא בשלב קדם המשפט, המתואר בנתוני השאלה.

...

דין הטענות בעניין זה, אשר הועלו בעיקר על-ידי העותרים בעת"מ 38999-06-16, להידחות, ולוּ מן הטעם שלא הוכחו הפגמים הנטענים העומדים ביסוד הבקשה לקבלת הנקודה הרוחבית.

בקשה זו נדחית, הואיל ולא לא הוצג כל טעם המצדיק היענות לבקשה בכלל; ובשלב זה בפרט – למעלה משבועיים לאחר תום הדיון בעתירה וערב מתן פסק-הדין.

סוף דבר על-יסוד האמור לעיל, נדחות כל העתירות.

לאחר שהוצגו פרטי ההסדר ולאחר שביהמ"ש קמא הודיע שאינו קשור בו, נרשם בפרוטוקול כך: "בא כח הנאשם: הנאשם מודה בעבירות המיוחסות לו שבכתב האישום. הנאשם מודע להסדר ומסכים לו". כמו כן ולאחר הדברים לעיל, נרשם מפי המערער כך: "אני מודה בעובדות ובעבירות המיוחסות לי בכתב האישום. אני מודע להסדר ומסכים לו". בעקבות כך, הרשיע ביהמ"ש קמא את המערער בעבירות שיוחסו לו. בא כוח המאשימה עתר לאימוץ ההסדר ואף נימק את ההסכמה לעיכוב ביצוע המאסר בטענת המערער כי פרק הזמן דרוש לו להבטחת המשך העסקת עובדיו.

ביהמ"ש ציין, לדוגמה, כי: "הצדדים גיבשו ביניהם הסדר טיעון אשר במסגרתו עתיד לרצות הנאשם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח למשך 14 חודשים תוך הפעלת רכיבי ענישה צופי פני עתיד בחופף לתקופת מאסר זו. הנאשם הסכים לכבד את ההסדר וזאת לאחר שהבין את תוכנו, משמעותו והשלכותיו". בית המשפט קמא אימץ את ההסדר וגזר את דינו של המערער כמפורט לעיל וכן הורה על שיחרור המערער בתנאים עד להתייצבותו המוסכמת לתחילת ריצוי רכיב המאסר בפועל בתאריך 22.8.17.

בית המשפט ציין שם כי: "הוראת סעיף 143 המחייבת כי בית המשפט יקרא באזני הנאשם הלא מיוצג את כתב האישום, ובמידת הצורך יסביר לו את תוכנו נועדה להבטיח כי הנאשם יהיה מודע למהות האישומים נגדו ויבין אל נכון את תוכן ההליך הפלילי המתנהל נגדו. מודעות זו מתחייבת כדי לאפשר לו להיתגונן כראוי, ולמצות את מכלול זכויותיו הדיוניות. דרך כלל, הגשמת תכלית זו מצריכה כי בית המשפט ימלא בקפדנות אחר דרישות החוק ויקרא באזני הנאשם את כתב האישום ויוודא כי הוא הבין את תוכנו. יחד עם זאת, מקום בו מתקיימת ישיבה שנועדה לתחילת המשפט והנאשם מודיע כי קיבל את כתב האישום, קרא אותו, והבין אותו והוא מתייחס לגופו של האישום באופן שמובן מתוכו כי הבין אל נכון את אופי האישומים נגדו, ניתן לראות בכך תחילת המשפט הן לצורך סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי והן לצורך סעיף 60 לחוק המעצרים. שהרי תכלית ההגדרה של תחילת המשפט בסעיף 143 לחוק היא בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעת הנאשם – וזו נתמלאה. תכליתו של סעיף 60 – להבטיח כי לא ישב אדם במעצר בלא שמשפטו החל בהבאת תוכנו של כתב האישום לידיעתו ולהבנתו – וזו נתמלאה. אף שחשוב דרך כלל להקפיד על דרישות הליך ההקראה של כתב האישום, הרי אם מדובר בפגם טכני בלבד שאינו יורד למהות הענין ואינו פוגם בזכויות המהותיות של הנאשם, אין בכך כדי לפסול את ההליך מעקרו . . ." ".

אין חולק, כאמור, כי הוראת ס' 143 לחסד"פ לא קוימה.

הודייתו היתה 6 ימים בלבד לאחר הארוע שהוא נעצר בגינו ובנוגע אליו הוגש כנגדו כתב האישום.

עד למועד לעיל, ימשיך המערער להיות נתון בתנאים המגבילים שחלו עד כה. המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לשב"ס. ניתן היום, ד' חשוון תשע"ח, 24 אוקטובר 2017, בהיעדר הצדדים.

...

אותם נימוקים ממש – וזהו למעשה הצד השני באותו מטבע - הביאו אותי למסקנה שאין להתיר למערער לחזור בו מהודייתו.

משכך ולאור מסקנתי אודות אי חובתו בדין של סניגור להעתיק את תיק החקירה, דין טענת המערער – להידחות.

סוף דבר, אני מורה על דחיית הערעור.

סיבה נוספת שבגינה יש לשחררו, כך טוען העותר, היא שכתב האישום שהוגש נגדו על-ידי תובע משטרתי הוגש בחוסר סמכות, שכן אישור הפרקליטות שנידרש לצורך העבירה המיוחסת לו, היתקבל כשלושה שבועות לאחר הגשתו של כתב האישום בפועל.

הטעם השלישי שמעלה העורר לטובת שיחרורו ממעצר נעוץ בהוראת סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: סעיף 60), אשר מורה כי יש לקיים הקראה של כתב האישום בתוך שלושים ימים מיום הגשת כתב האישום.

מקובלת עלי החלטתו של בית משפט השלום, כפי שאושרה גם על-ידי בית-משפט המחוזי, לפיה בהתאם ל"דוקטרינת הבטלות היחסית" ולהלכות שיצאו מלפני בית-המשפט העליון, מתן האישור כשלושה שבועות לאחר שהוגש כתב האישום ובטרם החלו הליכים ממשיים בתיק, אינו מוביל לעיוות דין או לפגיעה בניהול הגנתו של המשיב, ועל כן אינו מצדיק ביטול מדעקרא של כתב האישום.

נקודת המוצא לביאור המושג נאשם ש"משפטו לא החל" אשר מופיע בסעיף 60, היא סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע כי במועד תחילת המשפט יקריא בית המשפט לנאשם את כתב האישום.

על כן, מקובלות עלי החלטותיהם של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי גם בעיניין זה. לבסוף, לא מצאתי לנכון להתערב גם בהחלטה שלא לשחרר את העורר ממעצר על רקע האיחורים החוזרים בהגשת תסקיר המבחן, כמו גם על רקע משקלן המצטבר של טענותיו.

העבירות המיוחסות לעורר הן חמורות, ובהעדר תסקיר מבחן המורה אחרת, קיים חשש של ממש כי באם ישוחרר לחלופת מעצר, ישוב וינסה להשפיע באלימות או באיומים על המתלונן, או על אחרים, לשם שבוש הליכי המשפט שלו או של חברו.

...

לאחר ששקלתי בטענות בכתב ועל-פה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות.

מקובלת עלי החלטתו של בית משפט השלום, כפי שאושרה גם על-ידי בית-משפט המחוזי, לפיה בהתאם ל"דוקטרינת הבטלות היחסית" ולהלכות שיצאו מלפני בית-המשפט העליון, מתן האישור כשלושה שבועות לאחר שהוגש כתב האישום ובטרם החלו הליכים ממשיים בתיק, אינו מוביל לעיוות דין או לפגיעה בניהול הגנתו של המשיב, ועל כן אינו מצדיק ביטול מדעיקרא של כתב האישום.

הערר נדחה.

נוכח זאת הגיש ב"כ העורר בקשה להורות על שיחרורו של העורר מטעם זה. ביום 13.9.17 דן בית המשפט קמא (כב' הש' אבנון) בבקשה להורות על שיחרור העורר, ודחה אותה תוך שקבע כי "צודק הסניגור בטענתו כי שומה על המאשימה ועל בית המשפט לעמוד בדווקנות על זכויות של נאשם. מאידך הוראת החוק הקובעת שיחרור נוכח אי ביצוע הקראה בחלוף 30 ימים ממועד הגשת כתב האישום, איננה מוחלטת, וניתנת לאיזון כנגד שיקולים אחרים, בהם מסוכנותו הלכאורית של נאשם והשאלה האם היה באפשרותו ללמוד את חומר החקירה ולהתייחס אליו. בתיק דנן, היתקיימו דיונים במסגרת בקשה למעצר עד תום ההליכים, תוך שב"כ המשיב עמד על טענותיו ביחס לחומר הראיות והתייחס לחומר הראיות, ומשכך לא מצאתי כי נתון זה מצדיק כשלעצמו שיחרור המשיב ממעצר. המדובר בחלוף חמישה ימים ממועד תום תקופה 30 הימים, ובאיזון בין מסוכנותו הלכאורית של המשיב לבין הפרת הוראת חוק המורה על הקראה בתוך 30 ימים, מצאתי כי אין מקום להורות על שיחרור המשיב, וההפרה תתוקן לאלתר בדרך של קיום הקראה". על החלטת כב' הש' אבנון באשר לתיקון הפגם מיום 13.9.17 ועל החלטת כב' סגן הנשיאה הש' מזרחי בדבר קיומן של ראיות לכאורה מיום 17.9.17, בין היתר, הוגש הערר.

דיון ומסקנות ב"כ העורר עתר באשר לשלוש סוגיות אשר נדונו בשני הליכי מעצר שונים הנוגעים לאותו עורר: שאלת חוקיות המעצר בהנתן חלוף למעלה מ- 30 ימים מבלי שבוצעה הקראה.

שאלת חוקיות המעצר – דיון סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות – אכיפה מעצרים), תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המעצרים") המעצרים מורה כי אין להחזיק במעצר נאשם שחלפו מעל ל-30 ימים ממועד הגשת כתב האישום וטרם החל משפטו: "נאשם, שלאחר הגשת כתב האישום נגדו היה נתון במעצר בשל אותו כתב אישום, תקופה המצטרפת כדי 30 ימים ולעניין מעצר בפקוח אלקטרוני – כדי 60 ימים, ומשפטו לא החל, ישוחרר מן המעצר, בערובה או ללא ערובה; ואולם רשאי בית המשפט לדחות את מועד תחילת המשפט, בלא שישוחרר, ל-30 ימים נוספים, אם ביקש זאת הנאשם או סנגורו." סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982, שכותרתו "תחילת המשפט" קובע כי יש להקריא לנאשם את כתב האישום בתחילת המשפט או שיודיע הסניגור כי הקריא את כתב האישום לנאשם: "בתחילת המשפט יקרא בית המשפט את כתב האישום באזני הנאשם, ויסביר לו, אם ראה צורך בכך, את תכנו, אולם רשאי בית המשפט לא לעשות כן לגבי נאשם המיוצג על ידי סנגור, אם הודיע הסנגור לבית המשפט, כי קרא את כתב האישום באזני הנאשם והסביר לו את תכנו, ואם אישר הנאשם את ההודעה; דברי הנאשם וסניגורו יירשמו בפרוטוקול." הוראת סעיף 143 לחוק סדר הדין הפלילי נועדה להבטיח כי כתב האישום ותוכנו הובאו לידיעת הנאשם (ראו בש"פ 5988/03 אמארה נ' מדינת ישראל, (20.7.03)).

אכן, כפי שקבע בית המשפט קמא' עבירות הסמים מקימות עילת מעצר סטאטוטורית ויש להצביע על טעמים מיוחדים למעצר בפקוח אלקטרוני, ואולם במקרה דנן, הקשיים הראייתיים, לצד המלצת שירות המבחן והיעדר עבר פלילי רלוואנטי מהשנים האחרונות (העברה בתחום הסמים הנה משנת 2004), עשויים לעלות כדי טעמים מיוחדים, אשר מצדיקים בחינת מעצר בפקוח אלקטרוני.

...

לאחר שניתנה החלטה בדבר תיקון הפגם שנפל בתיק הראשון, כאמור לעיל, דן בית המשפט קמא בשאלת הראיות לכאורה בתיק השני, וקבע "נוכח המפורט לעיל אני קובע קיומה של תשתית ראייתית לכאורית הקושרת את המשיב לעבירות המיוחסות לו". כמו כן באותו מעמד התקיים דיון באפשרות של שחרור המשיב לחלופה, נוכח המלצת שירות המבחן אשר ניתנה בתסקיר, שבסופו קבע "בנסיבות אלה, מצאתי כי לא ניתן לאמץ את המלצת שירות המבחן, תוך שאני קובע כי בנתונים שהתגלו היום, אין בחלופת מעצר שהוצעה כדי לאפשר הפחתת הסיכון הנשקף מהמשיב במידה המאפשרת שחרורו... נוכח אופי העבירות המיוחסות למשיב, הניתנות לביצוע גם כשהוא משוחרר, וכן נוכח העובדה שמדובר בעבירות המקימות עילת מעצר סטטוטורית כשבגין עבירות אלו יש צורך להצביע על נימוקים מיוחדים למעצר בפיקוח אלקטרוני, הרי שאין מקום לקבלת תסקיר מעצר משלים". לפיכך, הורה בית המשפט קמא על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים.

במקרה דנן, סבורני כי "מקבילית הכוחות" בין עוצמת הראיות לכאורה, בשים לב לחולשה הראייתית המפורטת לעיל, לבין עוצמת עילת המעצר, צריכה להוביל לבחינת אפשרות מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני.

בנסיבות אלה, ובאיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי בשלב זה יש להורות על קבלת תסקיר משלים אשר יבחן אפשרות המשך מעצרו של העורר בפיקוח אלקטרוני לצד מתן אפשרות לבית המשפט קמא לבחון המפקחים באופן ישיר.

סוף דבר אשר על-כן, אני מורה על עריכת תסקיר משלים בעניינו של העורר, אשר יבחן אפשרות להמשך מעצרו תחת פיקוח אלקטרוני.

על נכסי המשיב 1 הוטלו צוי חילוט זמניים על פי הוראות סעיף 26 ו-21(א) לחוק איסור הלבנת הון התש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"), יחד עם סעיפים 32, 34 ו-43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] תשכ"ט-1969.

ביום 10.12.15 הגיש בא כוח המשיבים לבית משפט קמא בקשה לשיחרור הנכסים התפוסים, לחלופין, עתר לשיחרור סכום של 650,000 ₪ וכן כלי רכב שנתפסו ועוד סך של 2,700 יורו במזומן.

ביום 21.12.15 היתקיים דיון ונקבע בבית משפט קמא בזו הלשון: "קיימות ראיות, שלפיהן, גורמים שונים בנת"י המליצו לועדת המכרזים לקבל את הצעת חברת ד.נ שבשליטת המבקש (המשיב 1 – הערה שלי, נ.א.) כלומר קיים חשד סביר המלמד כי הזכייה בעבודות והכספים שהתקבלו עקב כך מקורם בעבירה שיתכן עבירת שוחד. ניתן לומר, כי מצב הדברים כפי שתיארתי לעיל קיים, בזהירות רבה, גם ביחס לחברה אחרת חברת יורובירדג'". עוד קבע בית משפט קמא בהחלטתו, כי קיימת עילת חילוט ושווי הנכסים לחילוט אינם עולים כדי שווי העבירה.

ניתנה היום, כ"ד שבט תשע"ו, 03/02/2016, בהיעדר הצדדים.

...

לאור כל האמור לעיל הוגש הערר.

לאור כל האמור מתבקש בית המשפט לשנות החלטת בית משפט קמא ולא לסווג צו החילוט שהוטל.

לאור כך, כל טענות בא כוח המשיבים לעניין אי עמידה בדרישות סעיף 36 לפקודת הסמים, נדחות.

לאור כל האמור לעיל, הערר מתקבל.