עתירה לקיום דיון נוסף בערעור על מחיקת תביעת דיבה

התובעת עותרת לתשלום זה בנכוי סך של 7,000 ₪ ששולם.

ביום 13/4/21 היתקיים דיון קדם משפט בתביעת לשון הרע אשר בו הנתבעת יוצגה על ידי עורך דין אחר.

בדיון הבהיר בית המשפט כי התביעה כפי שהוגשה אינה מקימה עילה והמליץ בחום על מחיקתה.

השרות היחיד שהוענק בפועל כלל ניסוח רשלני של כתב התביעה שנמחק ועל כן, טוענת הנתבעת כי התובעת אינה זכאית לכל תשלום נוסף.

אופציה ג' – מצב שבו הטיפול הסתיים מבלי שניתנה הצעה – שבו זכאית התובעת לתשלום הסכום שלא יפחת מ-4,000 ₪ בתוספת מע"מ. בין המצבים ושיעורי שכר הטירחה קיים הגיון פנימי ברור: במקרה שבו הוענק מלוא הטיפול שהסתיים התובעת זכאית לסך של 15,000 ₪ לפני מע"מ וכן לאחוזים מהסכום שהושג.

זכות ערעור כחוק ניתן היום, כ"ט אב תשפ"ג, 16 אוגוסט 2023, בהיעדר הצדדים.

...

אין בידי לקבל פרשנות זו. שני הסעיפים אינם יכולים לדור בכפיפה אחת: סעיף 1 מדבר על ניהול מלא של ההליך בעוד שסעיף 6 קובע מה יקרה במקרה של הפסקת הייצוג בשלבים השונים של ההליך.

העולה מן המקובץ הוא, כי מכח הסכם שכר הטרחה מיום 10/2/20 ובנסיבות העניין, זכאית התובעת לתשלום סך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ בלבד ולכן דין תביעתה זו להידחות.

סוף דבר, התביעה נדחית.

בבית המשפט העליון בע"מ 8264/22 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשים: 1. פלונית 2. פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלונית 2. פלוני בקשת רשות ערעור על החלטת ו שלבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 31.10.2022 ברמ"ש 4760-10-22 שניתנה על-ידי כבוד השופט ש' שוחט – סג"נ בשם המבקשים: בעצמם ][]החלטה

בפרט ניתן הצוו בגין ארוע שהתרחש ביום 11.6.2017, שבו צעקה המשיבה 1, ממרפסת ביתם של המבקשים, אל העוברים ושבים: "הצילו תזמינו מישטרה יש פה גבר שמכה פיזית עכשיו אישה". המשכו של הסיכסוך, בתביעה כספית שהגישו המשיבים נגד המבקשים ביום 17.7.2018; בתביעה נגדית, בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות, שהגישו המבקשים נגד המשיבים ביום 23.6.2019; ובתביעה שהגישו המשיבים ביום 10.9.2019, שעניינה בקביעת הסדרי קשר בין המשיבים לנכדות.

נקבע, כי לא ניתן להכריע בטענות שהעלו המבקשים, מבלי לקיים בירור עובדתי ולדון בתביעה לגופה, וכי "לא ניתן לקבוע בשלב זה שהתביעה נעדרת עילה", כנדרש בבקשות לסילוק תביעה על הסף.

זאת, שכן "כבר במועד בו נמחקה התביעה הקודמת הצדדים ידעו וצפו כי בהתקיימותן של נסיבות שהתקיימו במקרה דנן" – דהיינו, כשלון הניסיון לשקם את היחסים, וחלוף שנה מההסכמה על מחיקת התביעות ההדדיות – "התביעה צפויה להיות מוגשת מחדש, וכלכלו צעדיהם בהתאם". בנוסף נקבע, כי לא נפלה כל שגיאה בקביעת בית המשפט לעינייני מישפחה, שלפיה לא ניתן להכריע במרבית הטענות שהעלו המבקשים, מבלי לברר את התביעה לגופה; וכי לא עלה בידי המבקשים להוכיח, כי מדובר במקרה שבו גם אם "יוכח מלוא הנטען בכתב התביעה, אין כל אפשרות ולו קלושה, כי יעלה בידי התובע לקבל את הסעד לו עתר". מכאן הבקשה שלפנַי.

...

לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ובחנתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה – להידחות, אף ללא צורך בתשובה מאת המשיבים.

בהקשר זה נקבע, כי במקרה שבו נדרש בירור עובדתי, לצורך הכרעה בבקשה לסילוק התביעה על הסף – יש לדחות את הבקשה, כדי לאפשר את המשך הבירור, במסגרת ההליך העיקרי (רע"א 1766/22 עמרם אברהם חברה לבניין בע"מ נ' יחיאל, פסקה 14 והאסמכתאות שם, 2.5.2022)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

בבית המשפט העליון רע"א 4244/20 לפני: כבוד הנשיאה א' חיות כבוד המשנה לנשיאה ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: כרמל שאמה הכהן נ ג ד המשיב: משה רווח בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא י' שבח והשופטים י' אטדגי וש' יעקובוביץ) בע"א 017517-01-18 מיום 5.4.2020

האם אמירות אלו חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק)? בהנחה שהתשובה חיובית, האם ניתן לשלול את קיומה של החסינות כאשר הפירסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון? אלו השאלות המרכזיות שניצבות במוקד הבקשה שלפנינו, שלגביהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

בעיניין מורדוב נדונה השאלה האם עריית תל אביב הייתה רשאית למחוק מפרוטוקול ישיבת מועצת העיר את אמירותיו של העותר, חבר מועצת העיר, שכללו ביקורת כלפי עובדי הערייה.

על רקע זה, אני סבורה שיתרון נוסף של הגישה המוצעת על-ידי הוא במתן הגנה ברמה אחידה מפני תביעות לשון הרע למשתתפים בדיונים, ובילבד שפעלו "בתום לב". ת הנשיאה א' חיות: עיינתי בחוות הדעת של חבריי, וכחברתי השופטת ד' ברק-ארז אף אני סבורה כי דברי המערער במסגרת הדיון שהתקיים במועצת העיר רמת גן אינם חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכי יש להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע באשר לתחולת ההגנות שבסעיף 15 לחוק, על הפירסום האמור.

...

האם אמירות אלו חוסות תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע או החוק)? בהנחה שהתשובה חיובית, האם ניתן לשלול את קיומה של החסינות כאשר הפרסום נעשה שלא לצורך, בחוסר תום לב או בזדון? אלו השאלות המרכזיות שניצבות במוקד הבקשה שלפנינו, שלגביהן החלטנו לעשות שימוש בסמכותנו לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולדון בבקשה כאילו ניתנה רשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

על רקע זה, אני סבורה שיתרון נוסף של הגישה המוצעת על-ידי הוא במתן הגנה ברמה אחידה מפני תביעות לשון הרע למשתתפים בדיונים, ובלבד שפעלו "בתום לב". ת הנשיאה א' חיות: עיינתי בחוות הדעת של חבריי, וכחברתי השופטת ד' ברק-ארז אף אני סבורה כי דברי המערער במסגרת הדיון שהתקיים במועצת העיר רמת גן אינם חוסים תחת החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) וכי יש להחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי על מנת שידון ויכריע באשר לתחולת ההגנות שבסעיף 15 לחוק, על הפרסום האמור.

בדומה לחברתי השופטת ברק-ארז, אף אני סבורה כי המבחן שאותו אימץ חברי המשנה לנשיאה – גם לאחר ההבהרה באשר לגדר תחולתו – עשוי להוביל להרחבה ניכרת של החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק.

עם זאת, כחברתי השופטת ברק-ארז אף אני סבורה כי למבחן "סדר היום" עשוי להיות משקל בבחינת תום הלב לצורך תחולת ההגנות הקבועות בסעיף 15 לחוק.

זהו המקום לציין, שבית משפט השלום קבע בהחלטתו, כי על אף שלא הורם הנטל המוטל על המערער להוכיח, שמיום קרות התאונה ועד מועד הגשת התביעה כנגד חברת מנורה נתון היה המערער במצב נפשי אשר מנע ממנו הגשת התביעה, על מנת שלא לחסום בפניו האפשרות להוכיח הטענה ולו מפאת הספק, לא מצא הוא לנקוט בצעד דראסטי של דחיית התביעה והסתפק במחיקתה.

המשיבה הגישה תגובה מטעמה במסגרתה היתנגדה למתן הכרעה בעירעור על יסוד כתבי בי הדין בלבד, וטענה כי דוקא בהליך ממין זה שלפנינו ישנה חשיבות בקיום דיון פרונטאלי.

בנוסף, במהלך התקופה המשתרעת על פני השנים 2004-2015 ניהל המערער הליכים משפטיים שונים, ובהם תביעה שהוגשה על ידו לבית הדין האיזורי לעבודה, עתירה מנהלית שהוגשה על ידו כנגד משרד השיכון והבינוי, תביעת לשון הרע שהוגשה על ידו לבית המשפט לתביעות קטנות, ועוד.

...

דיון והכרעה לאחר עיון באשר מונח לפניי ולאחר ששקלתי טענות הצדדים מצאתי, כי דין הערעור להידחות.

יתר על כן, נקבע בה באופן מעורפל, כללי ולאקוני כי בתקופה האמורה לא מסוגל היה המערער לדאוג לענייניו, בלא שניתן לקשור בין מסקנה זו ובין הסקירה המובאת בה. לשון אחר: לא ניתן להצביע על קשר סיבתי בין תיאור מצבו הנפשי של המערער ובין מסקנת חוות הדעת לפיה הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו בין השנים 2004-2015.

לפיכך, הערעור נדחה בזאת.

הליכים הנוגעים לשיווק המיגרש במיכרז ביום 7.3.2016 הגישה התובעת "ערעור על החלטת ועדה" לבית המשפט המחוזי בירושלים (ה"פ 14093-03-16).

לאחר קיום דיון (כב' השופטת ש' רנר) ביקשה התובעת למחוק תביעתה ולהגיש תביעה חדשה הכוללת עילות תביעה נוספות ונתבעים נוספים.

הטענות שנידונו בהליך הבוררות נגעו לכספים שנגבו מהם וכן בלשון הרע כלפיהם מצד האגודה.

הליכים רלוואנטיים של גורמים אחרים ביום 5.11.2020 הגיש מקמל עתירה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע נגד רמ"י והאגודה במסגרתה עתר להורות לנתבעות לאפשר לו לקבל זכאות למגרש ללא מיכרז וולא תשלום דמי חכירה.

...

מכל מקום, על רקע האמור באה מעורבות התובעת בהליך זה ובהתנהלות רלוונטית במישורים שונים לרבות בניהול הליכים משפטיים קודמים בין הצדדים.

שנית, איני מקבל כי מה שעמד בין התובעים לבין רכישת הזכויות במגרש היה הקושי שבחתימה על תצהיר המומלץ.

מעל לנדרש, התובעים אינם יכולים להיבנות מטענה זו שכן אף אם ההחלטה התקבלה שלא כדין הרי שכאמור המסקנה היא שאין עסקינן ב"כספים אסורים" וכי לא התשלום להון האגודה (אשר שולם לפני המועד הקובע) ולא ההצהרה על היעדר תשלום "כספים אסורים" הביאו לעצירת קידום ההליך מצד התובעים ומכל מקום ניתן היה לנקוט בצעדים אחרים.

סוף דבר התביעה נדחית.