עתירה לקיום דיון נוסף בעניין פיצויי הפקעה

דיון ומסקנות כאמור, התובעים עתרו לפצויי הפקעה בגין הפקעת חלקות 35 ו- 47 בגוש 16936.

זאת, להבדיל מאיתור ושיחזור שווי הנכס או נכסים דומים לאורך השנים, באשר קיים מאגר עיסקאות ודיווחים, בין היתר, למטרות פיסקאליות כמו מס רכוש.

כמו כן, בהחלטתה במסגרת הבקשה לדיון נוסף בעיניין איסמאעיל קבעה כבוד הנשיאה, כי נראה שעמדת כבוד השופט שטיין לעניין חישוב הפצוי בהתאם לדיני עשיית עושר ולא במשפט היא דעת יחיד.

...

אציין, כי בפסק הדין בעניין איסמעיל מצא בית המשפט לפסול את חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט.

אינני מקבלת את טענת הנתבעת בסיכומיה לפיה אין שוני של ממש בין חוות דעתה של המומחית בעניין איסמעיל ובענייננו.

אינני מקבלת את הטענה האמורה המטילה דופי במומחית.

דעת המיעוט - חברה נוספת בועדה הייתה בדעת מיעוט, וסברה כי העיקרון התיכנוני של הקדמת התיכנון הכולל לתיכנון הנקודתי מחייב את השבת התכנית לועדה המחוזית כדי שתקיים בה דיון נוסף אחרי 1.2.2022, בתקוה שעד אז תיתקבל החלטה בערר שהגישה המועצה המקומית לגבי האישור של התכנית הכוללנית וכך תוכל הועדה המחוזית לידון שנית בבקשה בהתאם לנוסח התכנית הכוללנית כפי שתאושר (ואזכיר כי החלטת ועדת המשנה לעררים ניתנה ביום 23.8.2021, כלומר, שחברת הוועדה שהייתה בדעת מיעוט סברה שיש להמתין כחמשה חודשים נוספים עד שתתקבל החלטה בערר שהוגש לגבי התכנית הכוללנית).

שכן, לגבי פצויי הפקעה אפשריים מכוח סעיף 197, יש לראות כי היזם ובעלי הקרקע סבורים שיהא לשלם פיצויים שכאלו בסכומים גבוהים, אך המועצה המקומית מכחישה טענות אלו, טוענת כי לא תקום זכאות לפצוי שכזה, ובודאי שלא בסכומים הנטענים – וברור כי במסגרת עתירה זו אין צורך להתייחס לסוגיה.

...

לא הונח כל בסיס לסברה כי שיטת השומה שגויה, או כי יש עדיפות לעקרונות הנטענים לגבי היטלי השבחה, לא הודגם מה השוני, לא הוסבר מדוע שיטת השומה לגבי היטלי השבחה מתיישבת עם תקן 15 בהקשר של תכנית איחוד וחלוקה – והטענה נדחית.

מהאמור מתחייבת גם המסקנה כי לא היה מקום לקבל את טענת בעלי המקרקעין כי נוכח המחלוקות בין השמאים, היה על הועדה המחוזית לשקול לפנות לבורר בטרם מתן החלטתה.

סיכום – אשר על כן, העתירות נדחות.

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים ד' מינץ, י' אלרון וג' כנפי-שטייניץ) בע"א 2275/21 ובע"א 6309/21 מיום 2.1.2023 (להלן: פסק הדין), בגדריו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתובענה לפצויי הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח), 1943 (להלן: הפקודה).

מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענים המבקשים כי פסק הדין "היתעלם ולא דן בשאלות מהותיות הנוגעות להלכות הפקעות המקרקעין ע"י המדינה ולמעשה בדחותו [את] העירעור ללא הנמקה, המשמעות הנה שהלכה למעשה ביהמ"ש העליון סתר את ההלכות הקודמות של בית משפט נכבד זה", ובהקשר זה מפנים המבקשים לעניין הייטנר וטוענים כי פסק הדין לא נתן משקל "לחשיבות ההלכות הקיימות". המבקשים חוזרים, בעקרם של דברים, על טענותיהם בהליך בבית המשפט המחוזי, וטוענים כי "בשים לב לכל השאלות כבדות המשקל הנ"ל ולאור פס"ד אשר ניתן ללא הנמקה, הדבר מחייב עיון מחדש ע"י כבוד הרכב מורחב". לשיטתם, אין המדובר בשאלות "ספציפיות לעתירה זו", אלא ב"שאלות מהותיות של זכאותו של נפקע לפצוי נוסף מקום שלא שולמו לו פצויי הפקעה".

...

ביום 2.1.2023 התקיים דיון בערעור ובערעור שכנגד, ובאותו היום ניתן פסק הדין הבא: "לאחר שעיינו בטענות הצדדים ושמענו את טיעוניהם לפנינו, הגענו לכלל מסקנה שאין מקום להתערב בממצאי בית המשפט ובתשתית המשפטית המפורטת בפסק הדין ולא מצאנו בו טעות שבחוק. בשים לב לאמור ראינו לדחות את שני הערעורים לפי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשע"ט-2018.

דין הבקשה להידחות.

מן הטעמים המפורטים לעיל, הבקשה נדחית.

ההליך בתביעה שלפני עותרת התובעת לכך שהנתבעת תחויב לפצותה עבור זכויות בעלות במקרקעין שהופקעו במקרקעין המזוהים כחלקה 65 ו- 97 בגוש 19145.

בפסק הדין חויבה הנתבעת לשלם לאחיה של התובעת פצויי הפקעה בסכום של 1,590,470 ₪, ובנוסף לכך החזר אגרת בית משפט, תשלומי שכר טירחת המומחים בהם נשאו התובעים, וכן שכר טירחת עו"ד בסך 117,000 ש"ח. אעיר, כי חלקיהם של אחי התובעת בחלקות המופקעות, שונים מחלקה של התובעת.

בפסק הדין שניתן בע"א 6744/20 נקבעה הלכה נוגע לשעור דמי החכירה האבודים לפיה יש לחשב את פצויי ההפקעה לפי סעיף 13 לפקודה בקרקעות שהופקעו ואשר כלולות בתכנית המנדטורית RP/50/42.

ואולם, בשלב זה הורה בית המשפט העליון לקיים דיון נוסף בסוגיה זו (וראו דנ"א 5676/22 עיזבון חיאדרה נ' מדינת ישראל (6.2.2023).

...

סוף דבר אשר על כל האמור לעיל, הנני מחליט כדלקמן: (א) הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך 1,423,269 ₪, כערכו לתאריך פסק דין זה. (ב) הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בשיעור 15% מהסכום הנקוב בסעיף קטן (א) שלעיל (וראו סעיף 72(ג) לפסק הדין בע"א 6744/20 (פס"ד טבר).

(ד) הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את אגרת המשפט, בסך 1,145 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מתאריך 17.3.2016 ועד לתשלום המלא בפועל.

(ה) הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את שכר הטרחה ששולם על ידי התובעת למומחה מטעמה, מר פהים מח'ול, וזאת על פי קבלה המעידה על התשלום, שבא כוח התובעת ימציא לבא כוח הנתבעת.

אף אם הנפקעים היו עותרים לסעד האמור בכתב תביעתם, המדינה טוענת כי לאור השהוי בו לוקות התביעות שהוגשו, לא הייתה הצדקה להענות לכך, בודאי מקום בו משמעות קבלת טענותיהם היא הגדלת שווי הפיצויים בצורה ניכרת לעומת נפקעים שלא השתהו והגישו את תביעתם בסמוך למועד ההפקעה.

סיכום אם תישמע דעתי, נקבל בעיקרה את עמדת הנפקעים בסוגיה לגביה אושר קיומו של הדיון הנוסף, דהיינו המחלוקת בעיניין תקופת התשלום, ונורה על תיקון פסק הדין החלקי, באופן הבא: חישוב הפצוי בהתאם לסעיף 13 לפקודת הקרקעות, כאמור בפיסקה 72(א) לפסק הדין החלקי, ייעשה ממועד תפיסת החזקה במקרקעין המופקעים ועד למועד מתן פסק הדין של הערכאה הדיונית (בית המשפט המחוזי).

...

בהינתן האמור, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים במסגרת הדיון הנוסף, הגעתי לכלל מסקנה כי הקביעה בעניין הגדרת תקופת תשלום דמי החכירה האבודים הכלולה בפסק הדין החלקי היא שגויה, וכי ראוי להעמיד דברים על מכונם.

טענות אלה אין בידי לקבל.

מסיבה זו, אף אין באפשרותנו להיעתר לבקשת הנפקעים להסדיר סוגיות שונות שהועלו במסגרת הצעת הפשרה, ואשר חורגות מהשאלה שהוגדרה לדיון נוסף.