עתירה לפסילת אב בית דין משמעתי בלשכת עורכי הדין

ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין בבד"א 40/22 מיום 27.3.23 (אב"ד עוה"ד ר' (שטלמן) ארז, חב"ד עוה"ד י' מ. בויאר ועוה"ד א' דסאו), בו היתקבל בחלקו ערעור המערער (ברוב דיעות) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין (מחוז חיפה) בבד"מ 40/22 מיום 8.12.22 (אב"ד עוה"ד ס' פריימן, חב"ד עוה"ד י' מרון ועוה"ד ל' חלבי-חסון).

כך העמיד בית הדין הארצי את משך פסילת חברות המערער בלישכת עורכי הדין (בגין עבירת האיומים) על פרק זמן של שלוש שנים בלבד, אשר יצטברו על תקופת הפסילה שנגזרה עליו כאמור בגין התקיפה.

רוב חברי בית הדין הארצי נימקו את שיטתם להקל באמצעי המשמעת בשני טעמים: האחד, המשיבה כלל לא עתרה (כך להבנת רוב חברי בית הדין הארצי) להוצאת המערער מלשכת עורכי הדין לצמיתות, עת הסתפקה בעתירה להשעייתו "לתקופה ממושכת שלא תפחת מ - 3 שנים בפועל ובמצטבר לכל עונש אחר", וב"כ המשיבה אף הופתע מפסיקתו החמורה של בית הדין המחוזי.

ניתן היום, ט' אב תשפ"ג, 27 יולי 2023, בהיעדר הצדדים.

...

דין הערעור להידחות.

לא נמצא שלאלו מהשיקולים האמורים ניתן משקל יתר או משקל חסר באופן המצדיק התערבות בית משפט זה. בטרם סיום מצאתי להפנות לדברי השופט בייסקי בעל"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לט(1) 75, 83 (8.1.1985) אשר נכתבו לפני כארבעים שנים, אך הגיונם יפה אף לימים אלה ויש בהם כדי להסביר מדוע דין הערעור דנן להידחות.

"אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר. בעניינו של המערער הסאה הוגדשה זה מכבר" אשר על כן הערעור נדחה.

ביה"ד הארצי דחה את ערעור המערער על הרשעתו מיום 6.8.2018 במסגרת בד"מ 14/15 בביה"ד המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין במחוז הדרום (אב"ד - עו"ד י' אוריין, וחברי ביה"ד - עו"ד ר' להב ועו"ד ש' אופיר.

הוסבר בדעת הרוב כי ביה"ד המחוזי נפל לכלל טעות, שכן בעוד הקובלת עתרה לעונש השעיה בן 60 חודשים (שהם חמש שנים), טעה ביה"ד ותרגם את האמור לעשר שנים.

הטענה כאילו בתי הדין של לישכת עורכי הדין, יכריעו כנגד המערער, כדי להמנע מחשיפת כשלון הלישכה בהכשרת עורכת הדין המתלוננת, אף היא טענה חסרת כל יסוד.

בשים לב לעבר המשמעתי של המערער, בתוספת התבטאויותיו החוזרות, העידר הבנה של הפסול באותם דברים - באופן שלא רק שהוא לא הביע כל חרטה והתנצלות, אלא אף שב על אותו סיגנון במסגרת ערעור זה - אני מוצאת שאין מקום להתערב גם בעונש שהושת.

...

איני מקבלת את טענתו כי בחירת ביהמ"ש המחוזי להורות לו למחוק חלקים מכתב הערעור אשר נמצא כי ההתבטאות בהם משתלחת ופוגעת, מהווה כשלעצמה הטיית דין.

איני מקבלת טענות אלה, חזקה על בתי הדין כי לו הייתה מוצגת בפניהם ראיה ממשית להטיית דין.

בהמשך לדברים אלה - הערעור אפוא נדחה.

כללי לפניי שני ערעורים מטעם הצדדים, שנידונו במאוחד, על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 20/20, 30/20 מיום 2.8.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד אבידן רומנוב, עו"ד בנימין לבנטל, עו"ד דוד טורק; להלן- פסק הדין).

לשיטתו, בית-המשפט המחוזי לא קבע כי המערער ביצע פעולות בנכס למען רווחתו האישית ולא יוחס פסול משפטי למעשיו.

לאור כל האמור, ובשים לב למעמדו החוקתי של חופש העיסוק, עתר המערער, לחלופין, להסתפק בתקופת השעיה עד למתן פסק הדין בעירעור.

...

בנסיבות אלה, לאחר עיון ובחינה נוספת, נחה דעתי כי לא נפל פגם בקביעותיו ובמסקנותיו של בית-הדין המחוזי בעניין זה, משלא שוכנעתי כי יש בגרסת המתלונן סטייה מהותית ובולטת משורת ההיגיון והשכל הישר.

מכל מקום, ולאחר שבחנתי את הפסיקה הרלוונטית, ונתתי דעתי לנסיבותיו האישיות של המערער ולנסיבות ביצוע העבירה, שוכנעתי, כי אין בעונשו כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה ותכליותיה, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, דין הערעור על גזר הדין, להידחות.

בעבר כיהן המערער כיו"ר ואב בית הדין המשמעתי של לישכת עורכי הדין במחוז ת"א (להלן גם: "ביה"ד המשמעתי").

בבקשה נטען כי בבית הדין המשמעתי התנהלו הליכים רבים נגד יו"ר ועדת הערר והמערער ישב בראש ההרכב שדן בתיק המשמעתי בבד"מ 105/91 הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין נ' שמואל סעדיה, עו"ד. נטען, כי במסגרת הליכים אלו הגיש יו"ר ועדת הערר בקשה לפסילת המערער, הבקשה נדחתה ויו"ר הועדה הגיש בג"ץ נגד המערער ובקשה לצוו ביניים לאסור על המערער לשבת בדינו בתיק המשמעתי (בג"ץ 286/97 סעדיה נ' וינברג).

כמו כן נטען שהתקיימו בין המערער ליו"ר הועדה הליכים משפטיים נוספים ובכלל זה יו"ר הועדה שימש כב"כ העותרת בעתירה נגד המערער ואחרים בעיניין אופן בחירת חברי בית הדין המשמעתי (בג"ץ 130/96 סיעת "עצמאות ושינוי" נ' ועד מחוז ת"א (18.8.1996)).

...

ביום 2.12.2020 קבע בית המשפט העליון כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

בנסיבות אלו, אני מקבל את דברי המערער שאין לקבל מצב בו שופט ישב בדינו של מי שבעבר ישב כשופט בעניינו.

סוף דבר הערעור מתקבל.

כללי לפניי ערעור על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לישכת עורכי הדין (להלן- בית הדין הארצי) בתיק בד"א 48/20 מיום 25.11.2020 (עורכי הדין אב"ד עו"ד רות (שטלמן) ארז, עו"ד אורי אלמוגי, עו"ד יורם תובל; להלן- פסק הדין); בגדריו נדחה ערעור המערערת על גזר-דינו של בית-הדין המשמעתי המחוזי של לישכת עורכי הדין במחוז תל-אביב והמרכז (להלן- בית-הדין המחוזי), בתיק בד"מ 42/18, מיום 16.7.2018 (עורכי הדין אב"ד עו"ד מיכל רבינוביץ, עו"ד עדי אברונין, עו"ד שלום הרשקוביץ), תוך שנקבע כי בית-הדין המשמעתי מוסמך, בגדר גזר הדין, להטיל על מתמחה עונש של פסילה על תנאי מלהתקבל ללישכת עורכי-דין (להלן- הלישכה).

בנוסף, טענה כי העונש שהוטל על המשיב חורג לקולא ממדיניות הענישה ועתרה השית עליו עונש של פסילה בפועל מלהתקבל ללשכה.

...

במכלול האמור, בגדרי התערבותה של ערכאת-הערעור, במצב המשפטי הנוהג, לא שוכנעתי כי יש בעונשו של המשיב כדי להוות סטייה משמעותית ממדיניות הענישה, כמו גם מתכליותיו של הדין המשמעתי, במידה שיש בה כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור.

בסיכומו של עניין, במצב המשפטי הנוהג, נוכח פרשנותו הלשונית והתכלית של הוראת החוק המעגנת את הענישה המותנית, כאמור, ובגדרי הביקורת השיפוטית על החלטות ערכאת המשמעת, לא שוכנעתי כי נפל פגם בפסק-הדין ברמה המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור.

אשר על כן, הערעור נדחה.