עתירה למתן פסק דין הצהרתי על בעלות ברכב

באמצעות צו שניתן על ידי רשם ההוצאה לפועל לבקשת כונסת הנכסים, הומצא לידיה ממשרד הרשוי פירוט בעלים ברכב (נספח ז' לתגובת המשיבים 1 ו-2), שממנו עולה, כי הבעלות על הרכב הוחלפה בתקופת זמן קצרה בין שלושה בעלים שונים: מתאריך 29.11.2018 עד תאריך 20.2.2019- על שם מיסאא טויל- המשיבה 5 מתאריך 20.2.2019 עד תאריך 25.4.2019- על שם אחמד טויל (בעלה של משיבה 5)- המשיב 3 מתאריך 25.4.2019 ועד היום על שם המבקשת בתאריך 21.5.2019, הגישה המבקשת בתיק ההוצאה לפועל בקשה לעיכוב הליכים, לביטול ההחלטה בעיניין מימוש הרכב ותפיסתו ולהורות על החזרת הרכב לחזקתה.

ועוד נקבע: "... בכפוף להפקדת סך של 10,000 ₪, תוך 48 שעות, כערבון בתיק ההוצאה לפועל, יעוכבו ההליכים למשך 7 ימים, וזאת על מנת ליתן לצד ג' אפשרות לבית המשפט (כך במקור, צריך להיות 'לפנות לבית המשפט' – נ.ד.מ.) בנוגע לטענת הבעלות שלו ברכב". בתאריך 25.6.2019 הוגשה על ידי המבקשת המרצת פתיחה מושא ההליך שבכותרת, שעניינה במתן פסק דין הצהרתי המכריז כי הרכב בבעלותה הבלעדית של המבקשת ולהצהיר על ביטולם של העיקולים והשעבודים שהוטלו על הרכב.

במסגרת התובענה הנ"ל עתרה המשיבה 5 למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בטלות המישכון שהוטל על הרכב ועל ביטול הליכי מימוש המישכון ובטול מינוי כונסת הנכסים וסגירת תיק ההוצאה לפועל תוך שיחרור הרכב לידי בעליו הרשום, ונטען כי החתימה שעל גבי הודעת המישכון מזויפת.

...

ומטעמים אלו לשיטת המשיבים יש לדחות את הבקשה לסעד זמני משיקולי יושר, שיהוי, העלמת עובדות והיעדר ניקיון כפיים (סעיפים 116-123 לתגובה).

אשר למאזן הנוחות- המאזן נוטה לטובת הבנק שכן שוכנעתי כי הנזק שייגרם לבנק ממתן הצו עולה על הנזק של המבקשת אם לא יינתן צו המניעה.

לסיכום נוכח האמור לעיל, לא מצאתי מקום לתת צו מניעה כנגד המשך הליכי המימוש של הרכב, והצו הזמני שניתן ביום 25.6.19 מבוטל.

השנייה, טענת 21 ;XXX לוז המחלוקת הרכושית הוא במספר סוגיות כדלקמן: האחת, שווי מפניה בסמוך למועד הקובע; השלישית, טענות האשה XXX האשה בדבר הברחת הכנסות לאיזון נכסי קריירה ומוניטין, ובכלל זה טענות לאיזון שלא מחצה על מחצה, ובפרט, טענות לעניין פערי הישתכרות מהותיים בין הצדדים, אופן איזון הזכויות הפנסיוניות, וסוגיית רכב הסוזוקי שבבעלות הצדדים.

יחד עם האמור, בסמוך ולאחר החלטתי דלעיל, הגישה האשה תביעה בה עתרה למתן פסק דין הצהרתי, כי לאיש מחצית משווי "העוסק המורשה" ד.א., וכי חלקו של האיש "בעוסק מורשה" זה שייך לאיש ולאשה בחלקים שוים (תלה"מ 37860-09-12 ).

האשה אף עתרה לחייב את האיש להשיב לידיה מחצית מהלוואת הבעלים שנתן לחברה בסך 797,218 ₪.

...

לאורך ההליך דבק האיש בגרסתו, כי הכנסתו החודשית היא סך 10,000 ₪, ברם, הדיון בפרק הרכושי מלמדנו שיש לדחות גרסתו על כן בהעדר ראיות אמינות מה השתכרות האיש בפועל (עת כאמור הן עדות האיש והן עדות האישה בעניין זה, כבעניינים אחרים, אינה אמינה כלל ועיקר) אין מנוס מהערכת השתכרות האיש על רקע ראיות עקיפות שהובאו בפני בית המשפט.

סבורני איפוא, כי יש להעמיד את התשלום אותו על האיש לשלם לאישה עבור מזונות הילדים בסך 5,000 ₪ לחודש, עת תגיע הבת ג.א. לגיל שש שנים, ואילו עד מועד זה, בשים לב לחובתו המוחלטת של האיש לשאת במלוא מזונותיה ההכרחיים, יש להעמיד את שיעור החיוב הכולל על סך 5,500 ₪ לחודש.

אשר על כן הנני מורה כדלקמן: טענות האישה באשר לזכות לקבלת תשלום מהאיש בגין רווחים שלא העביר לטובת התא המשפחתי, הלוואת בעלים, איזון נכסי קריירה ומוניטין אישי ושווי מניותיו בחברה - נדחות.

התובע עתר למתן פסק דין הצהרתי לפיו אצהיר כי הוא איננו המחזיק או המשתמש בפועל בשני רכבים וכי רכבים אלו אינם פעילים ופורקו לאחר ובעקבות מכירתם.

טענות הצדדים אל מול המסגרת הנורמאטיבית: הוראות תקנות התעבורה, התשכ"א-1961: הנתבעת סומכת את ידיה על תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: "התקנות") המסדירות את הדרך לפיה על בעל רכב להודיע למשרד התחבורה על יציאתו של רכב מסוים מכלל שימוש ובכלל זה על ידי פירוקו.

...

מכל האמור לעיל, אני דוחה את הטענה כי קיים מחסום המונע מהתובע את הוכחת טיעוניו במסגרת הליך משפטי וכי עליו לפנות בדרך אחת ויחידה, ישירות למשרד התחבורה.

התובע הוכיח את תביעתו: משהגעתי למסקנה האמורה, יש לדון בטענת התובע לגופה בדבר מסירת הרכבים לפירוק ופירוקם בפועל.

למסקנה זו הגעתי לאחר שעיינתי בתצהיר התובע, בטפסי הדיווח שהוגשו כנספחים לבקשה לצוו המניעה הזמני, שמעתי את עדותו שלא נסתרה וכן שמעתי את עדותו של מר עמאד מוחמד מנאע – מי שקיבל לידיו את הרכבים לפירוק ותמך בהצהרות התובע בפניי.

המסקנה האופרטיבית: מכל האמור לעיל אני קובעת כי התובע הוכיח כי: רכב בעל מספר רישוי 61-620-27 יצא מכלל שימוש החל מיום 21.10.2017; רכב בעל מספר רישוי 37-100-29 יצא מכלל שימוש החל מיום 19.6.2017; משכך ובהתאם, אני מורה על מחיקת חוב אגרת הרישוי השנתית הקיים בגין שני הרכבים החל מהיום בו הופסק השימוש בהם במועדים האמורים לעיל ומורה על הפסקת הליכי הגבייה שלהם.

על כן הוא עתר למתן פסק דין הצהרתי המצהיר על בעלותו ברכב ועל ביטול השיעבוד הרובץ עליו.

...

הנני מורה על ביטול השעבוד הרשום על הרכב לטובת נתבעת מס' 2 מימון ישיר מקבוצת ישיר (2006) בע"מ. הנני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הנתבעת מס' 2 למימוש השעבוד הרשום על הרכב.

הנני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשאת בתשלום הוצאות האחסון של הרכב.

הנני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד, לשלם לתובע אגרת משפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ביום 3.2.2022 הגיש המשיב את התביעה וזאת בדרך של המרצת פתיחה, בתביעה עתר המשיב למתן פסק דין הצהרתי, שמשמעותו בפועל היא שהמשיב פטור מתשלום אגרה ממועד מסירת הרכבים לפירוק, וכל חוב קיים בגין רכבים אלו בטל, מפני ש: מכיוון שהרכבים פורקו ואינם נוסעים על הכביש, אין לחייב את המשיב בתשלום אגרה ממועד הפסקת השמוש בהם.

טענות הצדדים בעירעור לטענת המערערים שגה בית משפט קמא בפסק דינו מפני ש: תקנות 289 ו-290 לתקנות קובעות כי על בעל רכב שהפסיק להשתמש ברכב חובה לדיווח על כך למשרד התחבורה.

...

לאור על האמור לעיל, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, וזאת מבלי שיהיה צורך לדון גם בשאלה האם המשיב הוכיח כנדרש את מועד הפסקת השימוש ברכב.

לעניין זה מדובר בקביעה עובדתית מנומקת של בית המשפט קמא שאין להתערב בה. לסיכום לאור האמור לעיל, הערעור מתקבל.

המשיב ישלם למערערים הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בתום 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן ההחלטה ועד התשלום בפועל.