עתירה למתן מקלט והימנעות מגירוש עד להכרעה

מקורה של מדיניות זו הוא בעיניין קו לעובד שהוזכר לעיל, במסגרתו התחייבה המדינה להמנע מאכיפת האיסור על העסקת מבקשי מקלט, על מי שלא ניתן לגרשם למדינות מוצאם.

נאמר שם כי: "באשר לטענותיהם הכלליות של העותרים הנוגעות לזכותם של 'מבקשי מקלט הממתינים להכרעה בבקשות המקלט שלהם [...]' לעבוד בישראל – הרי שעל אף הקושי שמעלה סוגיה זו, הגענו לכלל מסקנה כי דינן להדחות גם כן". מדברים אלה עולה בבירור כי בית המשפט העליון לא הכיר בזכותם של מבקשי המקלט לעבוד ולהיתפרנס בישראל.

על כן, אכיפת האיסור על העסקת המערער תותיר בפני המערער שתי ברירות (בהנחה שלא יסתכן בהפרת האיסור הפלילי לעבוד) – לחיות בעוני מרוד וקשה יחד עם אישתו וילדיו הקטינים, או לעזוב את המדינה ולהותיר מאחוריו את רעייתו ושלושת ילדיו, למרות שהנוהל מתיר לו להישאר בישראל עד לאחר ההכרעה בבקשת המקלט של רעייתו.

...

לכך יש להוסיף נתון שלישי- לא ברור מתי תידון בקשתה של המערערת לקבלת מקלט והתהליך עלול להמשך זמן רב. כל אותו זמן, המערערים אינם יכולים לכלכל את צעדיהם, שהרי לא ניתן לדעת מראש האם בקשת המקלט של המערערת תוכתר בהצלחה אם לאו, והאם בסופו של דבר היא תידרש לעזוב את המדינה.

בדומה לענין אברהם, גם הנסיבות המיוחדות בענייננו, קרי שכרה המאוד נמוך של המערערת; הצורך לפרנס שלושה ילדים קטינים המתגוררים בישראל; פרק הזמן הארוך בו ממתינה המערערת להכרעה בעניין בקשתה למקלט; העובדה שהמערער החזיק ברישיון ישיבה במשך עשור והוחלה לגביו בעבר מדיניות אי-אכיפה; וסירובה של ממשלת אתיופיה לקבל את המערערת לתחומה, כל אלה מוליכים למסקנה כי ראוי היה להחיל על המערער את מדיניות אי האכיפה, כחריג לכלל לפיו מי שבקשתו למקלט נדחתה- תוחל לגביו אכיפה מלאה של האיסור לעבוד.

סוף דבר, מכל הטעמים שפורטו לעיל, הערעור מתקבל.

כעת לפניי בקשה לסעד זמני בעירעור המורה לרשות האוכלוסין שלא להרחיק מישראל את המבקש ולא לנקוט נגדו הליכי אכיפה אחרים, עד להכרעה בעירעור שהגיש על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיינת מיכל צוק-שפיר בערר (ת"א) 1447/19 מיום 31.8.20), במסגרתו נדחה ערר המבקש על החלטת רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: הרשות), לדחות את בקשתו להשוואת מעמדו למעמדה של המבקשת, שהנה מבקשת מקלט, בהתבסס על סעיף 12ג לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (נוהל 5.12.0012, להלן: הנוהל).

לטענתה, בעלה היכה אותה, וכשביקשה להצטרף למשפחתה בישראל גירש אותה לבקשתה (אך היא לא המתינה להליך גירושין פורמאלי).

ביום 9.3.20 הוגשה הודעה מעדכנת מטעם המבקשים מהן עלה כי בקשת המקלט של המבקשת מוקפאת, יחד עם כלל בקשות יוצאי דארפור, וכי ההליכים העקרוניים בבית המשפט העליון (בג"ץ 7552/17 ובג"ץ 4630/17) נדחו למועד לא ידוע, וכי ניתן צו על תנאי המורה לרשות לנמק מדוע לא ייקבעו כללים מנחים לבדיקת בקשות מקלט של יוצאי חבל דארפור ומדוע לא יינתן לכל יוצאי חבל דארפור הממתינים להכרעה בעיניינם רישיון א/5.

אשר לטענות לפיהן סעיף 12ג אינו סביר, וכי במספר מקרים השוו בתי המשפט ובית הדין לעררים מעמד גם בהמתנה לבקשת מקלט, קבע בית הדין כי כיון שהעוררים לא עתרו לביטול הוראות הנוהל, ועתירה בעיניין תלויה ועומדת בבית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים, ולכן הערר אינו המקום להכריע בסוגיה זו. בית הדין הוסיף וקבע כי הכללים שנקבעו בעיניין זה לפיו התמשכות ההליכים לעיתים תטה את הכף לטובת מבקשי השוואת המעמד לא תחול במקרה זה שכן בקשת המקלט של המבקשת הוגשה רק בשנת 2017.

לטענתם, ככל שבית הדין רצה להמנע מהכרעה בשאלה העקרונית של חוקיות או סבירות הנוהל, היה עליו להמתין לתוצאות אותם הליכים.

...

 סוף דבר לאור האמור לעיל ניתן בזאת צו המונע נקיטת הליכי אכיפה נגד המבקש 2, שיהיה רשאי להישאר בישראל עד להכרעה בערעור לגופו.

לאחר שהבקשה למתן סעד זמני הונחה על שולחני, המשיבים התבקשו להודיע אם יסכימו להמנע מגירושו של המבקש מישראל עד להכרעה בעירעור; אלא שהצעה זו נדחתה על ידם, ומשכך נידרשת הכרעה בבקשה.

במהלך שנת 2019 המבקש הגיש למתאם הרווחה, שהוא עובד סוצאלי בהכשרתו, בקשה שהוכתרה כ"בקשת מקלט" בישראל.

בהמשך, במהלך דיון שנערך בעתירה הסכימו המשיבים להותיר את הצוו אירעי על כנו עד למועד מתן פסק הדין.

...

בהקשר זה, המשיבים מדגישים שמתאם הרווחה הוא גורם מקצועי בעל ניסיון עשיר, שבמקרים המתאימים נעתר לבקשת למתן היתר שהייה.

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בתשובת המשיבים ובתגובת המבקש לתשובה, על נספחיהן, הגעתי ל[כלל דעה]כי בנסיבות המקרה יש להיעתר לצו המבוקש.

בהינתן האמור ולנוכח נסיבות המקרה, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לזכות המבקש, עד כדי שאיני נדרשת לסיכויי הערעור.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשה לסעד זמני מתקבלת, כך שנאסר על הרחקת המבקש מישראל עד להכרעה בערעור.

העותרים הגישו סמוך למועד הדיון החלטה של ממשלת ארצות הברית, מיום 21.10.2022, לפיה צפויות סכנות חמורות למי שישובו לאתיופיה (ההודעה מהאתר הרישמי של ממשלת ארצות הברית, צורפה כנספח 1 להודעת המערערים מיום 29.11.2022).

(ההדגשה שלי מ. א. ג.) לאחר הפסקה שבה ב"כ הרשות וטענה (פרוטוקול עמ' 11 ש' 18-33): "הטעם כרגע לבקשה שיכלו המערערים להגיש לפתיחת תיק המקלט, היא לא בקשה לרדיפה פרטנית אלא הנסיבות הכלליות. עמדת המשיבה היא שהכרעה ביחס לנסיבות הכלליות צריכה להיות מוכרעת במסגרת החלטה כללית של המשיב והסוגיה מצויה בבחינה, כפי שעולה מהתגובה שהגשנו אתמול. אילו היה מגיש בקשה לפתיחת בקשת המקלט על בסיס הנסיבות הכלליות, ככל הנראה שבעת הנוכחית לא היתה מתקבלת החלטה בבקשה לפתיחת תיק המקלט, מאחר שבחינת הנסיבות הכלליות נימצאות בבחינת המשיבה.

ב"כ הרשות הוסיפה וטענה לפניי כי אף אם היו מאפשרים לאזרחי אתיופיה השוהים בישראל להגיש בקשות מקלט, לא צפויה להנתן בהן החלטה כלל וודאי שלא החלטה עניינית בשלב זה. בנוסף ובעיקר, לא ניתן להותיר את מבקשי המקלט בלימבו המשפטי שנוצר כשהם במצב של אי-החזרה, ממתינים לקביעת מדיניות בעיניין הקבוצה כולה, ובמהלך ההמתנה המתמשכת הם אינם רשאים להיתפרנס עד כדי יצירת מצב של חוסר יכולת לכלכל את משפחתם, אשר מעודדת אותם לעזוב את הארץ הלכה למעשה, בעיקר כך כאשר מדובר במשפחה עם ארבעה ילדים.

בפסק הדין קבע בית המשפט האירופי כי יוון הפרה את הוראות האמנה, לרבות סעיף 2 (הזכות לחיים) וסעיף 3 (איסור על יחס או ענישה בלתי אנושיים או משפילים), בשל תנאי מעצרו ושחרורו ללא כל תמיכה, וסעיף 13 (הזכות לסעד יעיל) בשל הסיכון לגירושו לאפגניסטן ללא בחינה רצינית של בקשת המקלט שלו וללא סיכוי לסעד יעיל שם. בנוסף קבע בית הדין כי גם בלגיה הפרה את סעיף 3 ואת סעיף 13 בכך ששלחה את המבקש ליוון וחשפה אותו למעצר, לתנאי מחייה ולסכון בעיניין סעד בלתי יעיל כפי שאכן קרה לו שם. היינו, החזקת אזרחי אתיופיה ללא אשרות עבודה או מתן אמצעי מחיה באופן ישיר מפרה את זכויותיהם, ובהן הזכות הבסיסית לכבוד אנושי לה זכאים כל בת ובן אנוש.

המדינה אינה רשאית לאחוז במקל משני קצוותיו – מצד אחד להמנע ממתן מעמד של פליטים או מדיון עינייני בבקשות מקלט ומאפשרות להגישן כפי הנעשה בעיניינם של אזרחי אתיופיה בעת הנוכחית, ומצד שני להיתעלם מזכויות שהאמנה מקנה למי שבקשות המקלט שלהם נדונות, כסעדים זמניים, בהיותם מוכרים כמבקשי מקלט, אף לפני הכרה בהם כפליטים.

...

בעמ"נ 42670-03-22 ANNA NECHYPORENKO נ' רשות האוכלוסין וההגירה (נבו, 16.08.23 סעיף 6, שאיזכר החלטה בפרוטוקול מיום 05.06.23),ניתנה לאחרונה החלטתי בשאלה דומה הנגעת למדיניות אי ההרחקה של אזרחי אוקראינה השוהים בישראל בשל המלחמה בארצם: "בערעור זה מתעוררת השאלה, האם ההגנה הזמנית הניתנת לאזרחי אוקראינה על הזכויות הנלוות לה עונה על דרישות אמנת הפליטים שישראל מצהירה, כי היא מחויבת להוראותיה.

אני סבורה כי התמשכות מציאות זו בעניין שלפניי, מצדיקה את קבלת הערעור, ולו משום שלמערערים לא עומדת האפשרות להגיש עתה בקשה חדשה לפתיחת בקשת המקלט שלהם, ואילו הבקשה שהגישו, אשר הרשות סרבה לה והערר בגינה נדחה על הסף – הוגשה באותו נימוק בדיוק כפי הנימוק העומד עתה לפתחי.

סוף דבר הערעור מתקבל.

ההליכים עד כאן והצורך בהכרעה בהליכים לגופם ההליכים שלפניי עיקר ההחלטות ניתנו בתחילה בערעורה של אנה, ומאוחר יותר אוחדו הדיונים בשלושת התיקים, אולם היתייחסות המשיבה, גם במסגרת ערעורה של אנה, נוגעת לשאלה העקרונית, ועל כן אציג את ההחלטות והתגובות על פי הסדר הכרונולוגי בו ניתנו (תוך שאציין באיזה תיק מדובר, עד לשלב בו אוחדו התיקים).

אולם, כבר בבקשה השנייה לארכה, הבהירה הפרקליטות כי הארכה נידרשת לצורך "אישור ובדיקה נוספים, מול הגורמים הרלבאנטיים במשרד הבריאות...". משהרשות נימנעה מהגשת תגובה במועד, על אף הארכות שביקשה וקיבלה לצורך כך, ולאור דחיפות העניין, החלטתי ביום 22.09.22 כי תנתן לאנה אשרת 2(א)(5) כסעד זמני למשך ששה חודשים, והוריתי לרשות להגיש תגובה כתנאי לקביעת דיון בעירעור עצמו, שאחרת יוארך הסעד הזמני עד למועד שבו ניתן יהיה להגיש בקשות פרטניות למקלט מדיני לאזרחי אוקראינה.

ניתן לומר כי מדיניות אי ההחזרה מעגנת מעין "חזקת פליטות זמנית". על פי אמנת הפליטים מי שמוגדר כפליט זכאי למגוון זכויות וחסינויות המפורטות באמנה, שהחשובה שבהם היא ה-non refoulement, החסינות מפני גירוש או החזרה למקום שבו חירותו וחייו של הפליט בסכנה.

בבג"ץ 3877/21 א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט בישראל נ' שר הרווחה והבטחון החברתי (נבו 22.1.24), שדן בזכות אזרחי אוקראינה לטפול רפואי וזכויות סוציאליות, הודיעה הממשלה לבית המשפט, כי קיבלה החלטה בעיניין זה (החלטה 1212 של הממשלה ה-37 מיום 31.12.23), שעניינה: "המשך מתן סיוע הומניטארי לאזרחי אוקראינה שנמלטו מהמלחמה בארצם ואינם זכאי שבות", שבמסגרתה הוחלט – בין היתר – "להטיל על שר הבריאות ועל שר האוצר להתקין, עד ליום 31.3.2024, תקנות מכוח סעיף 56 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, לקביעת הסדר בטוחי למתן שירותי בריאות בהקף ובתנאים שיקבע עבור כלל הקבוצות שמיושמת כלפיהן מדיניות אי הרחקה מישראל נכון למועד החלטה זו ושנכנסו לישראל עד ליום 7.1.2024, זאת בכפוף ליישום סעיף 4(ח) להחלטה", שלפיו "המשך מתן הסיוע בהתאם לאמור בסעיף 3 בחודשים אפריל ואילך תידון בין משרד ראש הממשלה ומשרד האוצר ותובא להארכה בהחלטת ממשלה נוספת ככל שידרש והכל בהתאם לסעיף 40 ו-40א לחוק יסודות התקציב". בית המשפט הורה למשיבי הממשלה להגיש: "תצהיר משלים עד ליום 11.4.2024, ובגדרו יימסר פירוט מלא על אודות התקנות שיותקנו בהתאם להחלטת הממשלה האמורה.". עתירה נוספת נדחתה גם היא לאור החלטות הממשלה לעיל (בג"ץ 6277/23 א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ומבקשי מקלט בישראל נ' ממשלת ישראל (נבו 13.09.2023).

...

בנוסף לחוסר היעילות, וההכבדה על בית הדין לעררים ועל בית המשפט, יש בכך משום פגיעה חמורה בשוויון (המתחייב גם מכוח אמנת הפליטים) לאור כל האמור לעיל, אינני מקבלת את בקשת הרשות למחוק את ההליכים מפאת התייתרותם, והחלטה זו ניתנת על אף שלטענתה הסעדים שהתבקשו אושרו אך לאחרונה והיא תנפיק למערערים ולמבקשים אשרות שהייה זמניות באופן פרטני.

אדגיש כבר בשלב זה כי לכתחילה לא ניתנו לאזרחי אוקראינה זכויות כלשהן (ראו החלטתי בעניין סמרנובה), ורק בהתערבות בתי המשפט, קיבלו את הזכות לעבוד (ולו באמצעות הסדר אי אכיפה), וזכויות רפואיות מסוימות.

סוף דבר הרשות תנפיק, לכלל אזרחי אוקראינה השוהים בישראל תחת ההגנה הזמנית, וכל עוד ההגנה הזמנית בתוקף אשרה מסוג 2(א)(5) וזאת לא יאוחר מיום 3.3.24.