בהודעת העירעור צוין בעיניין זה, כי "משאין מחלוקת, כי המשיב המשיך להלין את אישתו ביודעו שאין לה אישור שהייה כדין לאחר שבקשתו נדחתה שוב ושוב, וכך גם בחר למחוק את עתירתו לאיחוד מישפחות, יש לראות בנסיבה זו, לצד משך ההלנה במשך 14 שנים, נסיבה לחומרה יתרה. יתרה מזאת... ניתוח משפטי... הרואה בדחיית ערכאות משפטיות ואחרות מתן אישור לשהייה בישראל נסיבה לקולא, עלול לרוקן מתוכן את הליכי ההסדרה הרגולטוריים המשפטיים, המורכבים והמאתגרים ממילא, הפעם במעין הקניית "חסינות שיפוטית"..
אשר לטענה, כי המדינה מיתנגדת למתן אשרת שהייה בישראל לאשת המשיב בין היתר נוכח החשש מנושא של ריבוי נישואין, הדגישה באת כוח המשיב, כי "לא מדובר כאן בנושא של ריבוי נישואין, זה לא העניין. המשיב נשוי לאשה אחת ויחידה ברציפות משנת 2006 והיא האשה מושא כתב האישום. יש נשים קודמות שהן לא נוספות ואני מדגישה כי לא מדובר בנשים נוספות אלא בנשים קודמות" מהן התגרש טרם נישואיו לאישתו הנוכחית.
לעניין זה די בעיון בחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשפ"ב-2022, אשר החליף את החוק שנחקק לראשונה כחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003, ואשר מטרתו לבקר ולהגביל מתן אזרחות ישראלית או תושבות בישראל לתושבי יהודה ושומרון או רצועת עזה, גם כאשר מדובר בבני זוג של אזרחים ישראליים ("מטרתו של חוק זה לקבוע הגבלות על אזרחות וישיבה בישראל של אזרחים או תושבים של מדינות עוינות או של תושבי האיזור, ולצדן הסדרים חריגים למתן רישיונות ישיבה או היתרי שהייה בישראל, והכול בשים לב להיותה של ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית ובאופן שיבטיח את השמירה על אינטרסים החיוניים לבטחון הלאומי של המדינה", סעיף 1 לחוק; וכן, מתן שיקול דעת לשר הפנים להעתר לבקשות חריגות: "...רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו, לאשר בקשת תושב האיזור למתן היתר לשהייה בישראל בידי מפקד האיזור... לגבי תושבת האיזור שגילה מעל 25 שנים – לשם מניעת הפרדתה מבן זוגה השוהה כדין בישראל...", סעיף 4 לחוק; וכן: "על אף הוראת סעיף 3, רשאי שר הפנים, לפי שיקול דעתו, לתת רישיון לישיבת אירעי בישראל לתושב האיזור, שבן זוגו אזרח ישראלי או תושב ישראל, אם יש בידו היתר לשהייה בישראל מאת מפקד האיזור והוא שוהה בישראל כדין מכוח אותו היתר, והתקיימו בו שני אלה", סעיף 5 לחוק).
...
וכן, מצאנו לנכון להפנות גם לסעיף החיקוק אשר היה צריך להיות מיוחס למשיב, שחומרתו רבה מסעיף החיקוק שיוחס לו בפועל, נוכח התקופה הארוכה בה הלין את תושבת השטחים, והוא סעיף 12ב3 לחוק הכניסה לישראל.
המערערת הוסיפה וביקשה לקבוע מתחם עונש ראוי למשיב, דבר שביהמ"ש נמנע מלעשות (ביהמ"ש ציין, לאור פסיקה שבחן, כי "מנעד הענישה נע החל ממאסר על תנאי וכלה במאסר בפועל לתקופות קצרות, תוך התחשבות בנסיבותיו של כל מקרה ומקרה"), ומצאנו כי לאור האמור לעיל, המתחם שהוצע על ידי המערערת ואשר נע בין 6 חודשי מאסר, שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות, ועד 14 חודשי מאסר, לצד ענישה נלווית – הוא מתחם ראוי.
סוף דבר – הענישה הראויה
לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור; מרשיעים את המשיב בביצוע העבירה של הלנה והעסקה שלא כדין בניגוד לסעיף 12ב2(א)(1) לחוק הכניסה לישראל; ודנים אותו לעונשים הבאים:
מאסר בפועל למשך 6 חודשים אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות בהתאם לחוות הדעת של הממונה על עבודות השירות שהוגשה לתיק ביהמ"ש קמא.
