עתירה למניעת עליית מפלס המים בבריכה בים המלח

בין הצדדים ישנה מחלוקת מהי תרומת האידוי בבריכות האידוי של חברת ים המלח במהלך הפקת המינרלים לירידת מפלס המים בים המלח, האם 9% כטענת חברת ים המלח, או שמא יותר מכך, כטענת העוררת וכמפורט בחוות הדעת שהוגשה על ידה (שם נאמר שתרומת חברת ים המלח לירידת המפלס היא כ-30%).

הוראה זו מחייבת כל אדם ורשות המים אף נוקטת באמצעים שונים לכוף על הציבור הוראה זו. משמצאה רשות המים כי הזרמת המים על ידי חברת ים המלח מהוה הפקה, חובה עליה לנהוג בשויון ולדרוש ממנה לפעול רק על פי רישיון הפקה, בדיוק כפי שנידרש מכל אדם אחר.

תנאי הרישיון בערר המתוקן שהגישה העוררת מתבקש בית הדין לצוות על הרשות לקבוע ברישיון ההפקה שיינתן לחברת ים המלח "תנאים [...] אשר ימנעו את המשך דילולו של ים המלח וביניהם תנאים המבטיחים יעילות ושימוש בטכנולוגיה מיטבית לשאיבה, הובלה ואחסנה של מים, אשר פגיעתה הסביבתית בים המלח פחותה [...]". כן עותרת היא לכלול בתנאים הוראות בדבר חיוב השקעה במחקר ופיתוח למציאת טכנולוגיות מיטביות ולשמירה על הסביבה.

...

העמדה ולפיה ניתן להסתפק בהנחיות ולפטור את חברת ים המלח ממשטר הרישוי על פי חוק המים אינה מקובלת עליי.

בנסיבות אלו, הגעתי למסקנה כי יש לקבל את הערר בנקודה זו ולהורות כי חברת ים המלח לא תוכל להמשיך ולהפיק מים, דהיינו להזרים מים מהאגן הצפוני לאגן הדרומי ולבריכות האידוי, אלא אם תקבל רישיון הפקה על פי חוק המים ותפעל על פי תנאיו.

כשיפורסמו התנאים יוכל כל המעוניין בכך אשר יסבור כי יש להתערב בקביעת התנאים, לנקוט בכל הליך חוקי לצורך כך. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבוע כי פעולותיה של חברת ים המלח והזרמת המים מהאגן הצפוני של ים המלח לאגן הדרומי ולבריכות האידוי הן פעולות הפקה החייבות ברישיון על פי סעיף 23 לחוק המים.

כב' בית המשפט קמא, התייחס בפירוט לטענה, כי בריכה מספר 5 איננה ים ודחה אותה תוך שקבע: "אין לקבל את טענת הסניגורים, כי בריכה 5 אינה ים. מהעדויות עלה, כי אין המדובר באיזו בריכה קטנטונת, אלא בשטח ענק, שיועד כמקום אידוי של מי ים המלח הנסוגים. החוק למניעת זהום ים מגדיר בסעיף 1 מהו ים – "ים – הים התיכון, ים סוף וים המלח לרבות חופיהם עד קו המים המתוקים". ראשית, "לרבות חופיהם עד קו המים המתוקים" כולל בתוכו גם את בריכה 5.

ב"כ המשיבה, בנגוד לאמור לעיל, ניסה ללמוד על דרך פרשנות אחרת תוך שהוא סומך על נ/17 שהוא החלטת ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה מחוז דרום, שדן בערר מלון "מוריה" נגד הועדה המקומית לתיכנון ובניה תמר-ערבה תיכונה ומפעלי ים המלח בע"מ, כאשר המערערת טענה, שפעילות מפעלי ים המלח בבריכה 5, יוצרת תופעה של שקיעת מלח בתחתית הבריכה ומפלס המים של הבריכה מועלה כל שנה ב-20 ס"מ וקיימת סכנה של הצפה של שטחי קרקע המצויים "לחוף בריכה 5 כולל המלון של העוררת" ועל כן נידרש ביצוען של עבודות הגנה על המלון.

...

סבורני, שיש להרשיע את המועצה בכלל האזורים ולא לזכותה מהעבירות המיוחסות לה בכתב האישום בשל הנימוקים שפורטו בחוות הדעת של חברי כב' השופט זלוצ'ובר.

המסקנה הינה שיש לקבל את ערעור המדינה ולהרחיב את ההקף העובדתי של העבירה, תומכת לכאורה במסקנה נוספת והיא, שיש להחמיר בדינה של המועצה.

סוף דבר, הנני מצטרף לדעתו של חברי כב' השופט זלוצ'ובר שיש לדחות את ערעור המועצה אך בניגוד לדעתו, סבורני שיש לקבל את ערעור המדינה ולהרשיע את המועצה גם בעבירות המיוחסות לה בכתב האישום באזור עין בוקק.