עתירה לחקירה פלילית בגין זיוף צוואה

לפי הנטען בכתב התביעה, בשלהי שנת 2013 או בסמוך לכך התברר לתובעים שמתקיימת חקירת מישטרה וכי יש חשש שנפלו קרבן לנוכלות ורישומי המוכרים במירשם המקרקעין נעשו על סמך צוי קיום צוואה מזויפים.

המדינה עתרה כבר בכתב ההגנה לעיכוב הליכים בתובענה עד לסיום החקירה הפלילית או עד לסיום ההליך הפלילי אם יוגש.

...

בהתבססם על טיעון זה, עתרו הסנגורים לביטול כתב האישום, והם הפנו למסמך המשטרתי – נ/29 (עמ' 367, שורה 20), שם כתוב: "אני מחזיקה ביד מיסמך – נ/29 – החלטה מיום 17.7.14 לסגור את התיק בתחנת נהריה". באי כוח הנאשמים המשיכו וטענו: "אותם 193 עמודים שנזכרו לעיל הנם הוכחה לרדיפה ולסרבול ולחוסר אמת עובדתית בטעוני התביעה בתיק שלפנינו. האשמה העיקרית בתיק שלפנינו היא זיוף צוואה, וכל הטיעון העובדתי בנקודה זו צריך לקחת מספר בודד של עמודים ולאפשר לסנגורים, לנאשמים ולבית המשפט להבין ולמקד את הבנתם מה התביעה רוצה, גודש של 193 עמודים פוגע בהגנת הנאשמים ובצדק ומהוה ניסיון לכפות גודש של עובדות שיביא להרשעה אף אם אין ממש בעובדות אלו, והן אינן מהוות טיעון המצדיק קביעת עובדות מעבר לכל ספק סביר, ולכן מבוקש לזכות את הנאשמים נוכח הסרבול הנוראי שבטיעון התביעה". לגופו של אישום טענו ב"כ הנאשמים: "לעניין זה מעניין להפנות לחמישה עקרם, האחד, אותה הפסקה של 45 דקות בחקירת העדה אתי סוויסה, השני, עדות החוקר חסן, השלישי, הרמזים לעניין היותו של דני כרסנטי הנאשם מס' 2 מעורב בכל מיני זיופים ומעשי מירמה, והרביעי, החלטת הנבת"ם המוכיחה שתוף פעולה משונה ונטייה ראשונית של מח"ש להרשיע את הנאשמים בזיוף הצוואה (זאת בתקווה שבית המשפט יסכים כי סעיף 23 לחוק הנבת"ם על דרך ההקש חל בעניינינו באשר מדובר במירמה מצד מח"ש המרשה לעצמה לשתף פעולה עם צד ולתפוס עמדה בלי לידע את הצד שכנגד ומתחת לפני השטח. העיקר החמשי הוא עדותו של מר עציון אביטל המתנגד לקיום הצוואה במשפט האזרחי ...". בהמשך סיכומיהם טענו הסנגורים: "להלן תתואר קריסת המבנה הראייתי עליו מושתת אישום זה", והם התייחסו לעדותה של עדת ההגנה גב' נורית קורץ, שוטרת לשעבר, שלטענתה היא הכירה את גב' מלכה כרסנטי ז"ל, אמם של הנאשמים, ולדבריה גב' מלכה הייתה בקשר עם המנוחה, ואילו ילדיה, הנאשמים, לא הכירו אותה ואת אחיה, וכי הנאשמת העידה שהופתעה מקבלת הצוואה, כשהמעמד של קבלת הצוואה מתואר ע"י העדה יפה נפתלי, אליה אתייחס בהמשך הכרעת הדין.

לא זאת אף זאת למעשה "מודה" אתי סוויסה כי עשתה מעשה פלילי וזיוף צוואה כל מי שחקר אותה בנקודה זו היה חייב ליתן לה אזהרה בדבר זכותה לשתוק, אזהרה כזו נעדרת מהודאת ומהזכ"ד ולכן אין לסמוך עליה" עוד נטען ע"י ב"כ הנאשמים: "59. חקירתה הנגדית של החוקרת מעיין לוי כהנא היא מיסמך מזעזע . מעבר לניסיון הנואש להרחיק עצמה מכל ידע על מצבן הרפואי והנפשי של העדות , הדבר הקשה ביותר בה הוא ההצהרה שלה שב45 דקות לא מתועדות השאירה את אתי סוויסה בחדר לבד והלכה להתייעץ וזה כל מה שקרה ב45 דקות בעמ' 130 מתחילת העמוד ועד שורה 27 היא מספרת בחקירתה הנגדית כי יצאה להפסקה ושב לאחר 45 דקות לחדר החקירה להתייעצות. כמובן דקות אלה לא מתועדות וכשהתבקשה לשחזר את מעשיה אמרה " הלכתי להתייעץ עם ראש הצוות וחזרתי".

...

לאור הנ"ל, הנני מרשיע את הנאשמים בביצוע העבירות הבאות: זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות - עבירה על סעיף 418 (סיפא) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 – שני הנאשמים.

האישום השני הוכח כנדרש ששני הנאשמים ביצעו את כל העבירות המיוחסות להם באישום השני, על כן הנני מרשיעם בביצוע העבירות הבאות: קבלת דבר במרמה - עבירה על סעיף 415 לחוק העונשין - נאשמת 1 בלבד.

האישום השלישי – נאשמת 1 בלבד הוכח כנדרש, שהנאשמת 1 ביצעה את כל העבירות המיוחסות לה באישום השלישי, על כן הנני מרשיעה בביצוע העבירות הבאות: מרמה והפרת אמונים – עבירה על סעיף 284 לחוק העונשין.

דיון והכרעה הערך החברתי המוגן שניפגע כתוצאה מבצוע עבירת הסיוע לזיוף מיסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות, בנסיבות מקרה זה, הנו קניינו של הזולת, בנותיה של המנוחה, שלוּ צלחה מזימתה של הנאשמת, היו מפסידות ממון רב. בשים לב לכך כי המסמך שלזיופו סייע הנאשם הוא צוואה, שהוא מיסמך משפטי, יש במעשה זה גם פגיעה בסדר החברתי ובסדרי המשפט, נוכח הניסיון להטעות את בית המשפט.

למעשה, גם אם הייתי סבור כמו המאשימה שיש לגזור את דינו של הנאשם בהשוואה לעונשים שהושתו על הנאשמת (ולוּ בשל מעשיה באישום בו נטל חלק הנאשם) ועל מר ברבר, תוך השוואת חלקו לחלקם, השוואה זו כשלעצמה הייתה מלמדת כי יש להשית על הנאשם עונש נמוך בהרבה מזה שהמאשימה עתרה לו. מיתחם העונש ההולם שנקבע בגזר דינה של הנאשמת לאישום בו הנאשם נטל חלק, היה 18 חודשי מאסר.

ההלכה היא, כי המנעות מהרשעה תתאפשר רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן לא מיתקיים יחס סביר בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם האינדיבידואלי לבין תועלתה של ההרשעה לאנטרס הצבורי-חברתי הכללי וחומרתה של העבירה (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.07; רע"פ 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 21.08.85); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3), 685 (2000)).

בגזר דינה של הנאשמת התייחסתי באריכות לשהוי הניכר שנקטה המאשימה במקרה זה, וציינתי כי לא ניתן לקבל כי תיחלוף תקופה של 6 שנים מאז ניפתחה החקירה ועד להגשת כתב האישום, שעה שהנחיית היועץ המשפטי לממשלה (הנחיה מס' 4.1202 בעיניין משך טפול התביעה עד להגשת כתב אישום) מדברת על סיום טפול בתיק בעבירות מעין אלו בהן הורשע הנאשם בתוך 18 חודשים.

...

ואולם, נוכח ברירת המחדל המפורשת, אני סבור כי הפגיעה הקונקרטית האפשרית במידה מרובה במקרה זה, במידה וההרשעה תיוותר על כנה, בשים לב לעיסוקו של הנאשם במתן שירותי מטבע, מובילה ליחס בלתי סביר בין הנזק הנגרם מההרשעה לבין חומרתה של העבירה בנסיבותיה.

"חלוף הזמן בלא שהעושה חזר לסורו... אף ללא טיפול עונשי, מהווה סימן שמימוש האחריות הפלילית התייתר והאחריות עצמה טעונה מחילה; מערכת יחסים תקינים שהתרקמה בין העושה וסביבתו, עשויה לחייב יציבות חברתית. כל אלה, השכחה, המחילה והיציבות החברתית, ביחד, מוליכים אל המסקנה כי טובת הציבור והפרט, כאחד, תובעת להניח לדברים, ולהסתפק בהתפתחות החיובית של הדברים, כפי שהזמן והנסיבות גרמו לה". דברים אלו של פרופ' ש.ז. פלר בהתייחסותו להצדקת מוסד ההתיישנות בפלילים (יסודות בדיני עונשין, כרך ב (תשמ"ז), עמ' 622) נכונים בשינויים המתחייבים גם לעניין שאלת השיהוי והשפעתה על העונש.

בשים לב לכל האמור, אני סבור כי מקרה זה הוא מקרה שנסיבותיו מקימות יחס בלתי סביר בין עוצמת פגיעתה של ההרשעה הפלילית בנאשם לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי-חברתי הכללי וחומרתה של העבירה (ע"פ 9893/06 לאופר נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 31.12.07)), ואני מורה על ביטול הרשעתו של הנאשם.

תביעת האלמנה נגד המנוח שהוגשה 3 חודשים לאחר מועד הגירושים שלא היו ובמיוחד התביעה לבוררים והעתירה 10 , ביום 7.5.12 לפירוד, מצביעה כי בעליל לא היו גירושין קודם לכך.

( תומכת במבקשי קיום הצוואה אילו הובאו על ידי המתנגדים (ע"א 27/91 עוד לטענתו, טענות המתנגדים כי עדי הצוואה ברחו מהארץ בשל זיוף אינו מתקבל על הדעת ראשית - משום שמדובר בעו"ד שאמון על כללי האתיקה המקצועית ונתון לשיפוט משמעותי, שנית - משום שניתן להניח כי עו"ד לא היה מסכן את אישתו בעדות פסולה ושלישית משום שאילו היה מדובר בעבריינים היה קל להם יותר להופיע ולמסור עדות בה יגנו על עצמם.

עוד יוסף, כי מי מהצדדים לא הורשע בזיוף/שימוש בצוואה מזויפת (ומקל וחומר לא ניתן פסק דין פלילי מרשיע) וכן לא מתקיימת כל חקירה פלילית בעיניין זה ( ת"ע 1850/98 בטאן נ' .

...

מן המפורט לעיל, מסקנת חוות דעת המומחה והעדויות שנשמעו - לא הרימו המבקשים את הנטל המוטל עליהם, להוכיח אמיתות חתימת המנוחה על הצוואה–ודין הבקשה לקיומה להידחות.

סוף דבר מכל הנימוקים המפורטים לעיל- אני מקבלת את ההתנגדות ומורה כי אין ליתן צו קיום .

צוואת המנוח הנושאת תאריך מיום 21.5.2012 נוכח תוצאות ההליך – הנני מחייבת את המבקשים בתשלום הוצאות המתנגדים.

לאחר כשלוש שנים מהגשת כתב האישום ניתן פסק דין המזכה את התובע מהאישומים בו. הסעדים הנדרשים: התובע עתר לשלושה סעדים הבאים: (1) לחייב את הנתבעים בפירסום היתנצלות פומבית בעתון "ידיעות אחרונות", בו פורסמה הכתבה בהקף ובתוכן מספק לעיני כל. (2) לחייב את הנתבעים לפירסום היתנצלות בעתון מקומי באיזור הדרום שם מתגורר התובע יחד עם משפחתו.

בצוואתה הורישה את ביתה לסעדיה ולאחיו (51).

(5) התובע הוסיף שלמרות החשד לזיוף הרי הוא נחקר במחלקת הונאה מחוז דרום בבאר שבע ולא הוכחה אשמתו ומשכך לא הוגש אישום בגין סעיף זה. (6) התובע הלין על כך שלטעמו הנתבעים קבעו כי הוא הציג בפני בית משפט בהליך המתנהל נגדו אישור רפואי בדבר מחלת אחיו.

· לענין זה קובע סעיף 25א(א) לחוק כך - "פורסם באמצעי תיקשורת שניפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום או שהורשע בעבירה, והתקבלה החלטה לסגור את התיק, לא להגיש כתב אישום או לעכב הליכים, או שזוכה האדם או היתקבל עירעורו, לפי הענין (בסעיף זה – החלטה עדכנית), ודרש אותו אדם בכתב מאמצעי התיקשורת לפרסם את ההחלטה העדכנית, יפרסם אמצעי התיקשורת את ההחלטה העדכנית..." · הוראות סעיף זה, המתייחסות לפירסום כתבה מתקנת אודות סגירתה של חקירה פלילית – מלמדות מיניה וביה שניתן לדיווח על פתיחתה של חקירה פלילית.

...

סוף דבר (1) הפרסום בעיתון הוא אכן פרסום מכפיש ואולם לנתבעים קמה הגנה מכח הדין.

(2) בנסיבות אלה, ולאור ההגנה שקמה לנתבעים - התביעה נדחית.

סוף דבר – התביעה נדחית ללא צו להוצאות.