עתירה להפקעת מקרקעין ופיצויים כנגד עירייה, ועדה מקומית ו-ועדה מחוזית

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 34276-05-19 מזרחי ואח' נ' עריית תל אביב - יפו ואח' לפני כבוד השופט, סגן הנשיא קובי ורדי העותרים: 1. נתנאל מזרחי 2. לינה מזרחי המשיבות: 1. עריית תל אביב - יפו 2. הועדה המקומית לתיכנון ובניה תל אביב - יפו ע"י ב"כ עו"ד אלון גרוסבוים פסק דין

בפניי עתירה כנגד עריית תל אביב - יפו (להלן: "הערייה") וכנגד הועדה המקומית לתיכנון ובנייה (להלן: "הועדה המקומית").

ביחס לסעד המבוקש בסעיף ב', טוענות המשיבות כי לא ברור מהו הסעד המבוקש אך בכל מקרה טענות העותרים בעיניין ההפקעה כבר נדונו והוכרעו במסגרת עת"מ 7275-11-15 מזרחי נ' ועדה מקומית לתיכנון ובניה תל אביב ואח' (2.8.17) (להלן: "העתירה הקודמת") וכי ערעור על פסק הדין נדחה גם הוא, בהתאם לבקשת העותר 1 למשיכת העירעור (ראו עע"ם 8408/17 מזרחי נ' עריית תל אביב – יפו ואח' (19.5.19)).

ביחס לסעדים המבוקשים בסעיפים ג' ו-ד', טוענות המשיבות כי הם אינם בסמכותו של בית משפט זה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתב העתירה ובטענות הצדדים לעניין כפל ההליכים, אני סבור כי בנסיבות העניין דין העתירה להמחק על הסף.

ודוק, לבית המשפט לעניינים מינהליים מסורה הסמכות לידון בעתירה שעניינה בסכום הפיצויים שיש לשלם בעד הזכויות בקרקע, אך סמכות זו מצומצמת יחסית וחלה רק כאשר מדובר בהחלטה של ועדת ההשגות לעניין סכום הפיצויים (ראו פרט 35 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 וסעיף 9א לפקודת הקרקעות).

...

ביחס לסעדים המבוקשים בסעיפים ג' ו-ד', טוענות המשיבות כי הם אינם בסמכותו של בית משפט זה. דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתב העתירה ובטענות הצדדים לעניין כפל ההליכים, אני סבור כי בנסיבות העניין דין העתירה להימחק על הסף.

ביחס לסעד המבוקש בסעיף ב', אני סבור כי אכן לא ברור מהו הסעד המבוקש.

ודוק, אף אם עתה מעלים העותרים טענות אשר לכאורה לא הועלו במסגרת העתירה הקודמת, הרי שאין לאפשר העלתן כעת, כאשר אין ספק כי טענות אלו הועלו בשיהוי רב, כשנתיים לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על מחיקת העתירה.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 50827-07-19 שטיין ואח' נ' עריית חדרה ואח' תיק חצוני: לפני כבוד השופט מנחם רניאל עותרים 1.מרים שטיין 2.נטלי שטיין 3.אלעד שטיין 4.**** רובינוב 5.רינה רובינוב ע"י עו"ד רועי בלסיאנו משיבות 1.עריית חדרה 2.וועדה מקומית לתיכנון חדרה ע"י עו"ד יורם חן פסק דין

העותרים טענו, כי שהוי בלתי סביר במימוש מטרות ההפקעה עשוי להצדיק את ביטולה, כך שהקרקע תושב לבעליה המקוריים (בג"צ 174/88 אמיתי נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה מרכז פ"ד מ"ב (4) 89(1988).

תשובת המשיבות לטענת המשיבות, לאחר תיקון בדבר התכנית הנכונה שהפקיעה את המקרקעין, מה הושלם ומה נותר להפקעה, התכנית המפקיעה היטיבה עם העותרים בכך שבמקביל להפקעה, הוגדלו השטחים המיועדים למגורים, בתוספת של 220 מ"ר לעומת המצב הקודם שבו היו מיועדים למגורים 1,050 מ"ר. ביום 2.1.96 אכן פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 בדבר הפקעת 365 מ"ר, וביום 26.5.19 פורסמה הודעה לפי סעיף 19 ובכך הושלמו הליכי ההפקעה לגבי שטח של 365 מ"ר. נטען, כי המשיבות פנו ביום 6.5.19 לפירסום הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לגבי יתרת השטח של 120 מ"ר שעדיין לא הופקע, אך יש ויכוח עם רשומות בעיניין זה. ביום 5.11.17 פנה יעקב שטיין לראש הערייה בבקשה להשבת השטח המופקע בטענה שחלף זמן רב מבצוע הליך ההפקעה.

אני רואה בכך הסכמה למה שממילא לא היה צריך להיות בעתירה מלכתחילה, וקובע שהסעד החלופי שבקשו העותרים לפצוי על הפקעת המקרקעין אינו בסמכות בית משפט זה. איחור ושיהוי עמדתי כבר על מסגרת הדיון שבפניי, שהיא עתירה כנגד החלטת המשיבה 2 מיום 27.1.19 לדחות את היתנגדות העותרים.

...

בסופו של דבר ניתנה החלטת המשיבה 2 ביום 27.1.19, כ-3 חודשים לאחר הבחירות ביום 30.10.18.

סיכום על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את עתירת העותרים, כנגד החלטת המשיבה 2 מיום 27.1.19 לדחות את התנגדותם להמשך הליכי ההפקעה.

על כן, אני מחייב את העותרים לשלם למשיבות הוצאות משפט בסך 10,000 ₪.

המשיב הגיש בשנת 2004 לבית משפט זה תביעה לקבלת פיצויים עבור המקרקעין המופקעים (ת.א. 1837/04, להלן – "תביעת הפיצויים") נגד המבקשת ונגד הועדה המקומית (שיצוין, כי היא וועדה מרחבית המאגדת מספר יישובים).

התביעה ותמצית הטענות המבקשת הגישה את התביעה ב-ה"פ 69503-05-19, במסגרתה היא עותרת למתן פסק דין הצהרתי שיקבע כי הסכם הפשרה ופסק הדין (בתביעת הפיצויים) "בטלים מעיקרם" ויורה על סגירת תיק ההוצל"פ. המשיב הגיש את התביעה ב-ה"פ 25958-06-19, במסגרתה הוא עותר "לשום את המקרקעין עקב אי יכולתו של המבקש לבצע בעין את פסה"ד שניתן עקב הסכם הפשרה וקיבל תוקף של פס"ד מיום 13.11.2007 כאשר נעדר סעיף של פיצוי חלופי חוץ מפיצוי במקרקעין", וכן הוא עותר לשום את הנכס בסכום של 2,470,000 ₪, בהתאם לחוות דעת המומחה מטעמו.

בעיניין זה יצוין, כי בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מס' 1/2004 נקבע כי "כל הסכם הטעון אישור אשר לא אושר על ידי השר או הממונה, יראוהו כהסכם אשר סרב השר לאשרו". עוד יצוין, כי בהתאם לסעיף 7(ג) לחוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), תשל"ו – 1975: " לא תתקשר רשות מקומית בעיסקה הטעונה אישור המועצה, אלא אם כן הוגשה לה חוות דעת מנומקת בכתב של היועץ המשפטי שלפיה אין מניעה לאשר את העסקה; החוזה וחוות הדעת המשפטית יישלחו לחברי המועצה עם ההזמנה לישיבת המועצה שבה יידון אישור החוזה". לא הוצגה חוות דעת בכתב של היועץ המשפטי של המבקשת בדבר העסקה שבהסכם הפשרה, וכמובן שלא נשלחה כל חוות דעת לחברי המועצה בעיניין זה. הוראת החוק הנוספת מתייחסת באופן ספציפי להקצאת מקרקעין חילופיים כפצוי בעקבות הפקעה – סעיף 191 לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965, לפיו: "הוועדה המקומית, בהסכמת הוועדה המחוזית, רשאית לבוא לידי הסכם עם בעל מקרקעין שהופקעו על ידיה, כי במקום תשלום כסף תמורתם יועברו לו מקרקעין אחרים, בתחום התכנית או מחוצה לו, לסילוק מלא או חלקי של תביעותיו הנובעות מההפקעה". לא הוצגה הסכמה של הוועדה המחוזית להקצאת הקרקע החילופית כפצוי על המקרקעין שהופקעו.

אמנם, בפסק דין בית הרכב הנ"ל נקבע גם (בעקבות פסק דין קודם של בית המשפט העליון: בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749), כי ניתן לחייב את הערייה, שהייתה צד להסכם כזה, להשיב, באופן מלא או חלקי דברים שקבלה מהצד השני בעקבות ההסכם, בהתאם להוראות סעיפים 30 ו-31 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (וניתן גם לפטור אותה מכל השבה), אולם בעניינינו המקרקעין המופקעים לא הופקעו בעקבות ההסכם, ההפקעה נעשתה שנים רבות קודם לחתימת ההסכם, וכל שנקבע בהסכם הוא הפצוי המגיע למשיב בעקבות ההפקעה, כך שאין לעירייה מה "להשיב" בעקבות ביטול ההסכם.

...

המסקנה הנובעת מהוראות החוק האמורות ומפסק דינו של בית המשפט העליון היא, שהסכם הפשרה, וכך גם פסק הדין שנתן לו תוקף, אינם מחייבים את המבקשת.

המסקנה, לפיה דין הסכם הפשרה ודין פסק הדין שנתן לו תוקף להתבטל, מחייבת גם את דחיית תביעת המשיב, המתבססת על התחייבות המבקשת להקצאת הקרקע החילופית לפי הסכם הפשרה (וכמובן שהיא מייתרת את המחלוקת ביחס לחוות דעת השמאים).

אני קובע בזה כי הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ופסק הדין שנתן לו תוקף ב-ת.א. 1837/04 – מבוטלים ואינם מחייבים את המבקשת או את הוועדה המקומית; תביעת המשיב (ה"פ 25958-06-19) – נדחית; יחד עם זאת יובהר, כי המשיב זכאי ורשאי להגיש תביעה חדשה לתשלום פיצויים עבור המקרקעין המופקעים; אין צו להוצאות בקשר לשתי התביעות.

בנסיבות אלה, ובהתאם להסכם בין בניה"ז יונה לבין הנתבעות, ייעדו הערייה והועדה המקומית מכוח תכנית רע/2009 שני מיגרשי תמורה שמספרם 2053 ו-2055 לבניה"ז יונה.

לחילופין עתרו התובעים לחייב את הערייה והועדה המקומית בתשלום פיצויים בגובה שווי המיגרש החלופי בסך 8,837,870 ₪.

בנסיבות אלה, נקטו הערייה והועדה המקומית בהליך הודעה לצד שלישי נגד נתיבי ישראל במסגרתה חזרו על טענותיהן כפי שבאו לידי ביטוי בכתב ההגנה, והוסיפו: קידומה של תכנית רע/2009 נעצר עקב הליך תיכנון של כביש מס' 4 במסגרת תת"ל/43/א אשר מקודם על ידי נתיבי ישראל.

בניה"ז יונה ביקשו להיכלל בתכנית זו ולקבל זכויות בניה במסגרתה, כדלקמן: "8. רק לאחרונה בעקבת פסק דין שניתן בהליכים המשפטיים ... הוסרה היתנגדות הועדה המחוזית לתיכנון מחדש של שטחים אלו, וכן לאור תכנית המתאר החדשה לרעננה רע/3000 תוכל מרשתי להתחיל בתכנון מחודש לשטחים הנ"ל. בתכנית החדשה למקרקעין לאור שינוי יעוד המתוכנן ... ניתן יהיה להקצות גם למרשיך זכויות לבניה תוך שיחזור זכויותיו במקרקעין שהיו בבעלותו ואשר הופקעו ...

על יסוד גירסתה של שרית, העדויות אותן סקרתי לעיל והראיות המחזקות (התכתובות בזמן אמת), אני קובע כי הערייה והועדה המקומית הבטיחו להעניק לבניה"ז יונה מיגרש חלופי כפצוי בגין המקרקעין שהופקעו במסגרת תכנית שתוקדם.

...

עוד אני מחייב את נתיבי ישראל לשאת בשכר טרחת ב"כ התובעים בסך 280,000 ₪.

התביעה נגד העירייה והוועדה המקומית נדחית.

בהתאם, ההודעה לצד שלישי שננקטה נגד נתיבי ישראל נדחית אף היא בלא צו להוצאות.

רקע התובעים, יורשי המנוח גלבן קופל ז"ל, עותרים לפצוי בגין הפקעת קרקע שהייתה בבעלות המנוח.

התביעה הוגשה נגד עריית עפולה והועדה המקומית לתיכנון ולבנייה עפולה.

תכנית זו שינתה את תכנית המתאר של עפולה ג/12567 ו- ג/18647 (להלן: "תכנית המתאר").

בהתאם להוראות התכנית, הקרקע הופקעה על ידי הועדה המקומית ונרשמה על שם עריית עפולה.

בסעיף 34 לפקודת ביניין ערים נקבע, כי "כל אדם אשר ביום קבלת תוקף של תכנית הוא בעליו של רכוש אשר נפגע לרעה על ידי התכנית, שלא על ידי הפקעת הרכוש, יכול תוך שישה חודשים מיום קבלת תקפה של התכנית, בהודעה בכתב שתוגש במשרד הועדה המקומית, לתבוע פיצויים בשל אותה הפגיעה". בעיניין זקס עלתה טענה, לפיה מאחר והנזק שניגרם לבעלי הקרקע מקורו בהפקעה העתידה של אותו נכס הרי שאין לומר כי הנזק נגרם שלא על ידי הפקעת הרכוש ואין מקום לתביעת פיצויים.

בג"ץ הוסיף "שאם לא תאמר כן- תוכל כל ועדה מחוזית, הרוצה להפקיע מיגרש חינם אין כסף, ללכת בדרך פשוטה זו: קודם לשנות את ייעודו תוך מתן הודעה על הפקעתו העתידה, ואחר כך להפקיע אותו הפקעת ממש (באמצעות הרשויות המוסמכות), ואזי היא תהיה פטורה, הן מעולו של סעיף 34 הנ"ל והן מעולו של סעיף 12 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943, יען כי בעת ביצוע ההפקעה הממשית המיגרש כבר יהיה חסר-ערך בעטיו של שינוי הייעוד, והרשות המפקיעה תיהנה מן הסייג של סעיף 12 הקובע - כ'שעה קובעת' להערכת המחיר - את יום פירסום הרכישה הממשית. אין להעלות על הדעת אפשרות משוועת שכזאת, וברור כי הוראת סעיף 34 נועדה דוקא לשמש 'תבלין' לחומרא העולה מתוך הסייג של סעיף 12 הנ"ל". הינה כי כן, במקרים בהם חל סעיף 197 ישנו פיצוי דו שלבי.

...

בשלב זה אקדים ואומר, כי במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בעניין זה מקובלת עליי עמדת הנתבעות, כפי שיפורט.