עתירה להכרה בזכאות לגמלת תלויים בשל חשיפה לאסבסט

בהתאם לכך עותר התובע לשינוי בסיס השכר לגימלה.

עוד ביצע התובע עבודות לשקום ניזקי אש ושריפות, עבודות צביעה וכיו"ב. במהלך עבודתו התובע נחשף בין היתר לחומרים הבאים: זפת על בסיס פחם, אדי זפת מחוממת, עטרן, יריעות ביטומניות, סלקון, פוליאורטן, ממיסים, אסבסט, עשן, תרסיסים, גזים שונים וכו'.

בעקבות חשיפתו של התובע לחומרים לעיל, חלה בסרטן הגרון ונאלץ לעבור ניתוח לכריתת הגרון.

התביעה להכיר בסרטן הלוע הוכרה ע"י הנתבע כ"פגיעה בעבודה".

במקרים בהם ברור כי קודם למועד האבחנה הפתולוגית התובע היה סמפטומטי כתוצאה מהשאת הממאיר, יש להיתחשב בכך ולקבוע מועד תחילת הנכות ממועד הופעת הסימפטומים הקשורים לשאת – כדי לא לפגוע בזכויות התובע.

מבחינה זו, מיתקיים בו החריג של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, שעניינו "היתיישנות שלא מדעת", לפיו, אם "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". ממכתביו של ב"כ התובע שנשלחו מיד לאחר החלטת הועדה, עולה כי ברור שלא היה ידוע לו תוכן החוזר.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת באופן שהמועד להגשת הערעור על החלטת הוועדה מדרג ראשון מוארך עד למועד הגשתו בפועל ב-10.3.2016.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות משפט בסך 2,000 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.

בתובענה זו עותרת התובעת לקביעה כי סיבת פטירתו של בעלה המנוח, מר מרדכי שוורץ ז"ל ביום 10.11.14 (להלן- המנוח), הנה תוצאת מחלת האסבסטוזיס שהוכרה לגביו כפגיעה בעבודה.

זאת, לצורך הכרה בזכאותה לתשלום גמלה לתלוי נפגע בעבודה, מכח סעיף 131 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן- החוק).

התשובה היא כן. יתכן וקיימת אך אין אני מכיר אסכולה זו. הסבירות שמחלת אסבסטוזיס והגידול שכתוצאה מחשיפה לאסבסט גרמה לפתירתו (כך במקור- המותב) היא נמוכה.

עוד ציין הוא, כי כעולה מהתעוד הרפואי הנ"ל, הסבירות שמחלת אסבסטוזיס, שנגרמה עקב חשיפה לאסבסט, הביאה למותו של המנוח- הנה נמוכה.

...

חוות דעתו של המומחה הייתה עקבית, נתנה מענה מפורט ומנומק לכל השאלות אשר הופנו אליו, ולא מצאנו טעם שלא לאמצה.

לפיכך, אנו דוחים את טענת התובעת בעניין זה. המומחה, כאמור, נותר איתן בדעתו באשר לגורם הסביר ביותר למותו של המנוח, תוך שהוא שולל בבירור את האפשרות כי למחלת האזבסטוזיס הייתה השפעה כלשהי- וממילא השפעה משמעותית- על הפטירה.

כעולה מכל האמור לעיל, התביעה נדחית.

בתביעה שבפנינו עותרת התובעת כנגד החלטת המוסד מיום 8.7.15 לדחות את תביעתה לגימלת תלויים בגין פטירתו של המנוח.

..עמדה הלכתית זו נועדה לקדם את מיצוי הזכויות של המבוטחים, באופן המביא בחשבון את אוכלוסיית היעד ואת הקשיים הייחודיים העשויים לעמוד בפניה בדרך למיצוי זה. בעיקר באותם סוגים של תביעות שבהן חסר בידע מקצועי או קשיי הנגישות אליו עשויים להוות מיכשול ממשי כבר בשלב קביעת העובדות.

התובעת כלל לא הכירה את המנוח בתקופה הרלבנטית וממילא אינה יכולה להעיד דבר ביחס לתקופה מוקדמת זו. התובעת הצהירה בסעיף 2 לתצהירה כי הכירה את המנוח רק בשנת 1960 והם נישאו בשנת 1961.

בנסיבות אלה ומשעשויות להיות ראיות כאמור, הרי שלצורך הוכחת תקופת העבודה וטיב העבודה, לרבות חשיפה לחומרים, אין די בתצהיר המנוח, עליו לא נחקר, ובסרטון, אשר אינו מתעד אמירות ספונטאניות בנסיבות טבעיות אלא דברים שהשיב המנוח לבא כוחו עת הוקלט על ידו לצורך תביעה שהוגשה למוסד בהקשר זה. למעלה מן הדרוש נציין כי אפילו היה מוכח שנעשו ניסיונות לפנות למוביל הארצי לצורך קבלת מידע – ולא כך הם פני הדברים - הרי שלא הובאו פרטים בסיסיים ביותר בנוגע להקף החשיפה לאסבסט ואף לא לתקופה בה נחשף המנוח לחומר הנטען.

...

עוד נציין כי מצאנו לקבל כעובדה שהוכחה את הטענה כי המנוח עבד ללא מסכת מגן או ציוד מגן אחר כלשהו.

באשר לטענת השיהוי שהעלה המוסד הרי שלא מצאנו לקבלה.

מהטעמים המפורטים מצאנו להעביר את התביעה לבחינת מומחה רפואי, בתחום הראות, על מנת שייחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין מחלתו של המנוח לבין עבודתו, וזאת על יסוד העובדות הבאות: המנוח נולד ב- 1934.

החלטה זו ניתנה במסגרת תביעת המבקשת כנגד החלטת המשיב שלא להכיר בתביעה לגימלת תלויים שהגישה עקב פטירת בעלה, מר נדב שלמה ז"ל (להלן: המנוח).

1.2 אם כן - האם ניתן לשלול קיומו של קשר סיבתי בין מחלת התובע לבין החשיפה לחומרי הדברה, ריסוס ודישון על תרכובותיהם (בין היתר כאמור קרבמט, זרחנים אורגאניים, טריאזין, אורגנוכלורין ועוד) ולאסבסט? אנא נמק קביעתך.

בבקשתה טענה כי כאשר אדם נפגע בשל חשיפה ממושכת לחומרים חזקה על המשיב לפעול למיצוי זכויותיו ולבדוק האם החומרים אליהם נחשף נמצאים ברשימת מחלות המיקצוע.

ואולם, אין מחלוקת שהמבקשת עתרה לעילת מחלת המיקצוע בכתב התביעה, ואף אין מחלוקת כי ככל שאכן מתקיימים התנאים למחלת מיקצוע - עשויה להיות לכך חשיבות לזכויותיה של המבקשת (בעיקר נוכח היפוך נטלי השיכנוע בנוגע לקשר הסיבתי).

...

לסיכום קבע המומחה: על בסיס הנתונים שבעובדות ולגביהם ניתן ללמוד מחוות דעתו של ד"ר סגל, לא ניתן לקבוע, בסבירות של מעל 50%, אודות קיומו של קשר סיבתי כלשהו בין מחלה זו ובין עבודת המנוח כפי שתוארה לעיל.

עוד טענה המבקשת כי בהתאם לעובדות המוסכמות המנוח נחשף לחומרים מסוימים וחזקה שרופא תעסוקתי ידע ממה החומרים מורכבים ומהן נגזרותיהם: "מאחר שתחום המומחיות של הרופא התעסוקתי רלוונטי לסוגיית נגזרת החומרים להם נחשף המנוח יכול הוא לאתר את ה-MSDS הרלוונטיים לכל חומר וחומר ולהקיש מנגזרות החומרים על מרכיביו של כל חומר וחומר". ביום 12.11.17 נתן בית הדין האזורי את החלטתו מושא בקשה זו אשר לפיה אין מקום להיעתר לבקשה להפנות אל המומחה שאלת הבהרה נוספת, אשר אמורה הייתה להידון במסגרת ההליך שכבר הסתיים.

לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בהחלטותיו של בית הדין האזורי ובחוות הדעת של המומחה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחותה אף בלא צורך בקבלת תשובת המשיב, אך זאת מבלי לפגוע בזכותה של המבקשת להגיש בקשה מתוקנת להפניית שאלות הבהרה בנוגע לעילת מחלת המקצוע.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית, ללא צו להוצאות.