עתירה לגילוי ראיה חסויה סעיף 45 לפקודת הראיות

להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 7.4.2021 הגיש העורר גם עתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות (מ"ת 39594-11-20), שנדונה גם היא בפני אותו מותב, ובה העלה טענות דומות המצדיקות לשיטתו, להסיר את החיסיון שהוטל ביחס לראיות מסוימות בתיק החקירה שלו.

...

בשים לב לכך, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי בעניין זה. טענותיה של באת-כוח העורר אינן מצדיקות להורות על העברת חומרים מתיקים אחרים לעורר במתכונת הנרחבת שהתבקשה.

הדברים אמורים בשים לב לכך שהרחבה בלתי-מבוקרת של זכות העיון עלולה לגרום בסופו של דבר לפגיעה בנאשמים בהליכים הפליליים האחרים.

סוף דבר: הערר נדחה.

סעיף 45 לפקודת הראיות מהוה את נקודת המוצא לדיון בעתירה זו. בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות הרי ש: "חיסיון לטובת הציבור אין אדם חייב למסור ובית המשפט לא יקבל, ראיה, אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעיניין צבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.

...

סעיף 45 לפקודת הראיות מהווה את נקודת המוצא לדיון בעתירה זו. בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות הרי ש: "חיסיון לטובת הציבור אין אדם חייב למסור ובית המשפט לא יקבל, ראיה, אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בעניין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה.

בבש"פ 6453/10 אליהו עמר נ' מדינת ישראל: "במסגרת שיקול הדעת יינתן משקל, בין היתר, לפרק הזמן שחלף מאז הגשת כתב האישום, להיקפו של חומר הראיות ומהותו, וכן לקושי האובייקטיבי שבו דובר לגבש תעודת חיסיון בטרם או מיד לאחר הגשת כתב האישום.....אין יסוד אפוא לקבוע שעצם הוצאת התעודה שלא במועד הגשת כתב האישום מחייבת בהכרח גילויו של החומר נושא הבקשה לחיסיון לאלתר". בע"פ 621/01 מדינת ישראל נ' חמדאן, פד"י נה (2) 823: "בית המשפט יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי שעשוי – על-פי קנה מידה אובייקטיבי- לעורר ספק סביר באשמת הנאשם ...". מן הכלל אל הפרט: בענייננו, לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בכתב האישום ובידיעה וקיבלתי את תשובותיו של קצין המודיעין, הגעתי למסקנה, כי אין בחשיפת פרטי מוסר הידיעה המודיעינית והתאריך המדוייק "פוטנציאל ראייתי" אשר יכול לסייע להגנת העותר.

בנסיבות אלה, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ואת קצין המודיעין בדלתיים סגורות, מצאתי כי אין באיחור זה משום פגיעה ביכולתו של העותר לנהל קו הגנה אפקטיבי.

לאור האמור לעיל, העתירה לגילוי ראיה חסויה נדחית.

לפני עתירות לגילוי ראיות חסויות לפי סעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שהוגשו על ידי הנאשמים 1 ו- 3 בתפ"ח 42209-04-19 המתנהל בפני בית משפט זה, במסגרת פרשה אשר זכתה לכינוי "טלגרס". נגד הנאשמים 1 ו-3, ביחד עם אחרים, הוגש כתב אישום המייחס להם ביצוען של עבירות שונות לפי חוק העונשין, התשל"ז- 1977; פקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התש"ג-1973; וחוק המאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003 (להלן: "חוק המאבק"), כשנאשם 1 הואשם כמי שעמד בראש ארגון פשע לפי סעיפים 2(א) ו-2(ג) לחוק המאבק, ואילו נאשם 3 הואשם בניהול ארגון פשע לפי סעיפים 2(א)(1) ו-2(ג) לחוק המאבק.

...

המסגרת הנורמטיבית העתירה לגילוי ראיה הוגשה בהתאם לסעיף 45(א) לפקודת הראיות, הקובע כדלקמן: "אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על-פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש לא לגלותה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם". הוראת החוק הקבועה בסעיף 46(א1) לפקודת הראיות, מוסיפה על האמור בקבעה כי בגדר ההחלטה האם להסיר את החיסיון, על בית המשפט לשקול, בין היתר: "...את הקשר שבין החומר החסוי לגדר המחלוקת בין בעלי הדין, בשים לב לגרסת ההגנה, את הקשר שבין החומר החסוי לראיות הגלויות וחומר חסוי אחר בתיק, ואת קבילות החומר החסוי ומשקלו הצפוי אם יוגש כראיה במשפט...". בית המשפט העליון הבהיר בפסיקתו את הוראות החוק בעניין עתירה לגילוי ראיה חסויה, וקבע כי ככל שהחומר החוסה תחת תעודת החיסיון חיוני להגנת הנאשם, הרי שיש להורות על גילויו לנאשם ללא עריכת איזון עם האינטרס הציבורי המוגן על ידי החיסיון, והוטעם כי ככל שהמאשימה תעמוד על רצונה להימנע מחשיפת המידע, באפשרותה לחזור בה מכתב האישום.

לאחר ששקלתי בכובד ראש את טענות הצדדים בעניין זה, וכן את מכלול הנתונים שהוצגו לפני במהלך הדיונים שהתקיימו במעמד צד אחד, באתי לכלל מסקנה כי האמור במסמך 92 אינו חיוני להגנת הנאשמים, ואף באיזון בין התועלת שעשויה להיות בו להגנת הנאשמים לבין עוצמת הפגיעה באינטרס הציבורי שתיגרם מחשיפתו, גובר הצורך להותיר את החיסיון על כנו.

אשר על כן, דין העתירה להידחות גם בהיבט זה. ניתנה היום, כ"ג אב תש"פ, 13 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.

המדינה הבהירה כי החומר המבוקש חסוי מכוח תעודת חיסיון שהוצאה בתיק זה ונחתמה על-ידי שר הפנים, וחוסה בין היתר את "כל הקשרים, השיטות ודרכי הפעילות של משטרת ישראל עם כל המעורבים ו/או הנחקרים בתיק זה, בין אם היו קיימים ובין אם לאו". בית המשפט (כב' השופט נ' אבו טהה) קבע שיש להתייחס לבקשה כאל עתירה לגילוי ראיה חסויה לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, והורה על העברת הדיון בעתירה להרכב שדן בתיק העקרי.

...

סוף דבר, אציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את זיכויים של המשיבים מהאישום השני, ולקבוע כי החלטתו של בית המשפט המחוזי המורה על הסרת החיסיון באשר לקשרים קודמים של עדי התביעה, אם בכלל, עם המשטרה – מבוטלת.

בסופו של דבר, אני מצטרף לעמדת השופט עמית כי יש לקבל את הערעור, לבטל את זיכויים של המשיבים מהאישום השני ולהשיב את התיק לבית המשפט המחוזי להמשך שמיעת ראיות.

ואולם חרף הביקורת על התנהלות התביעה במקרה דנן, דעתי כדעת חבריי, שאין בכך כדי "לגבור" על חומרת המעשים והעבירות המיוחסים למשיבים עד כדי הותרתה של הכרעת הדין המזכה רק משום כך. אני מצרפת אפוא את הסכמתי לפסק דינו של השופט עמית, שלפיו דין הערעור להתקבל.

במקביל הגישו נאשמים 1 ו- 4 עתירות לגילוי ראיה חסויה, בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א-1971 (להלן: "הפקודה").

...

להלן הוראות הפקודה הרלוונטיות בענייננו: "45. (א) אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על – פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש שלא לגלותה, ובהליך פלילי – כי הראיה עשויה להועיל להגנת הנאשם ומידת התועלת שבה להגנה עולה על העניין שיש שלא לגולה, או שהיא חיונית להגנת הנאשם.

לדברי כבוד השופט נ' הנדל (שם): "כשלעצמי, סבורני – גם על פי נסיוני בערכאה המבררת – כי ככלל, האיזון הראוי בין השיקולים האמורים הוא העברת העתירה לשופט שאינו דן בהליך העיקרי. הנסיון מלמד כי בכוחו וביכולתו לדון בעתירה, לשמוע את באי כוח הצדדים, ולבחון את תרומתו האפשרית של החומר להגנת הנאשם. חסרונה של דרך זו נופל מהחסרון של שמיעת העתירה על ידי המותב הדן בתיק העיקרי, גם אם אם מותב זה "חי" את התיק.