עתירה לביטול תצ"ר בשל אי-אישור הוועדה המרחבית

בכתב התשובה הועלו הטיעונים הבאים: (1) מאחר ותשלומי תט"ר שולמו על-ידי משרד הבטחון ישירות למעבידה אגד, על-פי דרישות תשלום שלה, לא קיימת יריבות בין המערער לבין המשיב; (2) דרישות התשלום עבור ימי מחלה בשנים 2005-1996 לא נדרשו על-ידי אגד "בזמן אמת" או בכל שלב אחר, לרבות בהיתחשבנות הסופית שנערכה כאמור בשנים 2011-2010; (3) אף אם למערער ניתנו אישורי מחלה עבור ימי מחלה בשנים 2005-1996, לא היה מקום לשלם עבורם תט"ר ללא אישור אגד כי המערער נעדר בפועל מעבודתו באותם ימים; (4) על-פי הפסיקה, אין לשלם תט"ר באופן רטרואקטיבי; (5) משנקבע על-ידי ועדת כושר עבודה עליונה ביום 22.2.2010 אובדן כושר עבודה למערער עקב נכותו המוכרת, לא הייתה בידי המשיב הסמכות להמשיך ולשלם לאגד תט"ר עבורו, והמערער היה מחויב לסיים עבודתו; (6) אין בסיס חוקי לדרישת המערער לשלם לו תט"ר עד גיל פרישה.

(יוער כי בדנ"מ 8141/13 גזית נ' משרד הבטחון (פורסם בנבו, 25.5.2014) נדחתה העתירה לדיון נוסף בעיניין גזית).

בפיסקה י"ט הובהר כי "תקנה זו ... עניינה בתגמולים בגין טפול רפואי בשל אבדן זמני של כושר עבודה", ובפיסקה כ' נקבע (ההדגשות הוספו - א"ג): "תכליתו של תגמול זה לתמוך בנכה בתקופת הטיפולים הרפואיים בגין אי יכולתו לעבוד בימים אלה, וכך גם לאפשר לו שלא לנצל 'ימי מחלה' שהוא זכאי להם במקום עבודתו (ויש להם ערך כספי). על כן, כפי שגם הסביר המשיב, ניתנים התגמולים בהסתמך על אישור של רופא מוסמך כי הנכה אינו עובד מאחר שהוא מקבל טפול רפואי. התקנה כולה מדברת במושגים של 'ימים', ואינה מתייחסת לתקופות ממושכות: 'לכל יום של ביטול לתגמול יומי' (תקנה 14); 'הוא מובטל יום ביטול אחד' (תקנה 14(1) ), 'בעד אותו יום ביטול לא קיבל שכר..." (תקנה 14(2))'.

נקדים ונאמר כי לא מצאנו ממש בטענת העדר היריבות, שהועלתה על-ידי המשיב בכתב התשובה.

בחקירתו אמר אסיאג: "(ועדת כושר עליונה ב'בית לוינשטיין') זה משהו פנימי בתוך אגף השקום ... הוא משמש צוות רב מקצועי, מייעץ לרופא המחוזי בתהליך קבלת ההחלטה לגבי כושר עבודה של הנכה. רק לציין שעל החלטת הרופא המחוזי על פי דין כמובן ניתן לערער לרופא המרחבי, לרופא הראשי, ואז מגיעים במידה ורוצים לבית המשפט" (עמ' 23-22 לתימלול ישיבה מיום 29.3.2018).

...

מעבר לדרוש יוער כי במכתב אסיאג לבאת-כוח המערער מיום 3.2.2013 (שצוטט בפסקה 5 לעיל), אשר כלל סיכום פגישתם מיום 10.10.2012, הוא לא דחה על הסף את הדרישה לתשלום תט"ר מחודש מרץ 2010 ואילך, אלא כתב: "במידה ויש בידי מרשך הוכחות לימי מחלה שלא כוסו ע"י אגף השיקום תיעשה בחינה לגבי אותם ימים". לאור המסקנה העובדתית, שהחלטת אגף השיקום על אובדן כושר עבודה של המערער ניתנה רק בסמוך ליום 5.2.2012, הננו קובעים שהמערער זכאי היה לתשלום תט"ר מלא בתקופה 1.3.2010 - 31.12.2011, ככל שיוכח כי במועדים ספציפיים במהלכה הוא נעדר מעבודתו לצורך קבלת טיפול רפואי, ובכפוף לכך שתשלומים המתייחסים למועדים אלו לא שולמו במסגרת ההתחשבנות הסופית עם אגד.

ככל שמדובר בזכאות לתט"ר בתקופה האמורה, אנו דוחים את טענת באת-כוח המשיב, בסעיף 84 לסיכומיה בכתב, לפיה "אי הכרה בתשלום רטרואקטיבי של תגמולים תחול גם במקרים של החלטה המבוססת על טעות ואפילו טעות חמורה ואף נפשעת". אכן, ברע"א 1357/06 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 10 (פורסם בנבו, 6.10.2008) נכתב, בהקשר של זכאות נכה לתשלומי גמלאות מוגדלים ושל סעיף 35(ב) לחוק, על העיקרון הבסיסי בחוק הנכים, לפיו לא ישולמו תשלומים רטרואקטיבית, גם אם נמצא כי החלטתו המקורית של קצין התגמולים יסודה בטעות ואפילו אם אותה "טעות" נגרמה בשל מעשה או מחדל המהווים עבירה פלילית.

מעבר לדרוש יוער כי החלטת המשיב מושא ערעור זה לא עסקה בסוגיה זו. התוצאה לאור האמור בפסקה 19, נדחה ערעורו של המערער על החלטת המשיב לדחות דרישתו לתשלומי תט"ר נוספים לגבי שנים 2005-1996.

לאור האמור בפסקה 24 לעיל, נדחה הערעור בנוגע לתשלומי תט"ר לאחר מועד פרישת המערער מעבודתו באגד.

רקע והליכים קודמים נגד בעלה של המבקשת (להלן: הבעל) הוגש כתב אישום בת"פ 10229/03 בגין בנייה ללא היתר של המבנה, ובמסגרת גזר הדין מיום 26.2.2004 הוא חויב בהריסתו.

בית המשפט לעניינים מקומיים נתן למבקשת שהות להגיש תצהיר כאמור, אולם גם לתגובה שהוגשה ביום 12.5.2015 לא צורף תצהיר, אלא נטען בה כי לאחר אישור תוכנית 7624 נדרשים אזרחים לבצע מדידות ולהכין תוכנית לצורכי רישום לצורך קבלת היתר.

הבקשה למתן רשות ערעור ותגובת המשיבה בבקשה שלפניי, המבקשת עותרת מבית משפט זה להורות על ביטול פסק הדין ולדחות את מועד ביצועו של צו ההריסה.

בית משפט זה עמד לא אחת על כך שעבירות התיכנון והבניה הן עבירות המבטאות זילזול בחוק וברשויות, וכי בתי המשפט ימעלו בחובתם אם יתנו לבניה בלתי חוקית להיגרר כך שלא יושם קץ להפקרות (ראו: רע"פ 4007/14 ספיר – קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל – הועדה המרחבית לתיכנון ולבניה שרונים, פסקה 8 (12.6.2014); רע"פ 8125/13 ברדוגו נ' מדינת ישראל, פסקה יב (12.1.2014)).

לפיכך, הכלל הנוהג בפסיקה הוא כי ככלל, צו הריסה יבוצע במועדו, ואילו העתרות לבקשה לדחיית המועד לבצוע הצוו תיעשה רק במקרים "חריגים ויוצאי דופן", בהם היתר הבנייה מצוי בהשג יד ורק עיכוב פורמאלי מעכב את קבלתו (ראו: רע"פ 2341/14 סלים נ' הועדה המחוזית לתיכנון ולבניה, פסקה 10 (28.5.2014); בג"ץ 6455/12 מסאעדה נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה חיפה, פסקה 4 (19.6.2013)).

במקרה שלפניי, בנגוד לטענות המבקשת, החלטות הערכאות הקודמות מנומקות ומבוססות על העדרן של ראיות להתקדמות הליכים תיכנוניים להכשרת המבנה.

...

במצב דברים זה, בצדק קבעו הערכאות הקודמות כי אין סיכוי של ממש להכשרת המבנה וכי אין מקום להיעתר לבקשת לדחיית המועד לביצוע צו ההריסה.

אף בשל כך, איני רואה מקום להיעתר לבקשה למתן רשות ערעור.

סוף דבר, הבקשה נדחית.

" בע"א 10213/03 מרחבי השרון בע"מ נ' מייזליק (פורסם בנבו, 30.01.2006) בחן בית המשפט העליון את הגדרת המונח "חולה סיעודי", על רקע הוראה תיכנונית שהגבילה את שיעור החולים הסיעודיים בבית האבות.

במסגרת הדיון בעתירה התברר שהועדה המקומית עצמה החליטה על ביטול החלטתה מיום 24.01.2018, מכוחה אושרה התצ"ר [מוצג ע/1].

דוקא עמדתה של הועדה המקומית לפיה לנוכח אי-ההסכמה בין העותרים לבין ארגושן בעיניין תכנית הבינוי לא ניתן היה להגיש תכנית בינוי למיתחם, מלמדת על חשיבות העניין ועל הצורך להסדירו כבר בשלב תיכנוני זה, בו ניתן להציג לצדדים דרישות תכנוניות ולהכריע בהן במסגרת הליכי התיכנון.

בהחלטה מושא העתירה נפלו שלושה פגמים: העדרה של תכנית מאושרת מצד משרד הבריאות שהוא הרשות המנהלית המאסדרית של התחום הרפואי בבתי האבות; אישור מיצוי זכויות בניה במיגרש שקטן באופן משמעותי משטח המיגרש המינימאלי על פי התכנית בלא להדרש למשמעויות הנובעות מכך; אישור בקשה להיתר בניה בלא תכנית בינוי לכלל המיתחם ( שכולל גם את מבנה העותרים).

...

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – החלטת ועדת הערר מבוטלת.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי ובשים לב למתכונת הדיונית המלאה בעתירה (שכללה דיון מוקדם וכן דיון לגוף העתירה והגשת עיקרי טיעון), אני מחייב את המשיבות בשכר טרחת באי כוח העותרים בסך 10,000 ₪ כל אחת (במצטבר 30,000 ₪) לתשלום בתוך 45 ימים מהיום.

בבקשה שלפניי, עותר ב"כ המבקשים לקבלת המסמכים כדלקמן: היתרי הבניה והחלטות הוועדה המקומית לפיהם ניתנו היתרי בניה בדירה אחת אך סורב מתן היתר לבניה זהה באותו מיגרש או חלקה.

שאלת מידת ההוכחה הנדרשת לצורך העברת נטל ההוכחה מן הנאשם אל התביעה עמדה לדיון בע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ (להלן: "הילכת פרץ"), שם נקבע בדעת רוב כי ספק "אם ראוי לקבוע כי די במקרה זהה אחד ויחיד בו פעלו הרשויות המנהליות בעבר בדרך שונה ולא הגישו כתב אישום כדי להוביל בהכרח לביטולו של כתב אישום במקרה דומה אחר". ובהמשך נקבע כי "נראה כי על הנאשם להראות כי לאורך זמן ובאופן שיטתי ( או קרוב לכך) קיבלו הרשויות המנהליות במקרים דומים החלטות שונות מאלו שנתקבלו במקרה שלו". בעפ"א (ארצי) 16393-12-13 מדינת ישראל משרד הכלכלה נ' אלירן דואב נקבע כי לצורך הענות לבקשה על פי סעיף 108 לחוק לעניין המצאת מסמכים על מנת לבסס טענת אכיפה בררנית, על המבקש להוכיח תשתית ראייתית ברמה מספקת להעברת נטל הראיה אל כתפי הרשות.

מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבה לפיה בתחום מרחב התיכנון של הוועדה המקומית קיימים עשרות ישובים, בהם עשרות אלפי תושבים ובמהלך השנים הוגשו ומוגשות בקשות רבות להיתרים.

כל מיסמך הדן בחוסר התאמה בין התב"ע עח/3 לבין התצ"ר לפיו נרשמו החלקות בשטח התב"ע וכן רשימת המגרשים בשטח תב"ע עח/3 שגבולותיהם אינם תואמים את גבול החלקות על פי התצ"ר (סע' ג'-ד' לבקשה) בתשובת ב"כ המשיבה לבקשה, נטען כי בפני המבקשים מצויות כל החלטות הועדה המקומית בהתייחס לבקשות להיתרים שהגישו נאשמים ובמסגרתן קיימת היתייחסות הוועדה המקומית לאי התאמה.

ניתנה היום, י' תמוז תשע"ז, 04 יולי 2017, בהיעדר הצדדים.

...

מקובלת עליי עמדת ב"כ המשיבה לפיה בתחום מרחב התכנון של הועדה המקומית קיימים עשרות ישובים, בהם עשרות אלפי תושבים ובמהלך השנים הוגשו ומוגשות בקשות רבות להיתרים.

גישת המבקשים ולפיה יש צורך בכל כתבי האישום שהוגשו ע"י המשיבה בעבירות דומות כדי להוכיח טענת אפליה אינה מקובלת עליי.

בנסיבות אלו, אין מקום ליתן צו אופרטיבי נוסף ולפיכך הבקשה על כל חלקיה נדחית.

בעקבות פניית מזכירת הועדה, פנה העותר בכתב בבקשה להארכת מועד וציין, כי ההחלטה בדבר אישור התכנית לא הומצאה לו. מהנדס הועדה המרחבית שיגר תגובה מלאה באי דיוקים אולם אישר את טענת העותר לפיה לא נשלחה אליו ההחלטה בדבר אישור התכנית.

חומרת המחדלים והליקויים בתיפקוד הועדה בכל השלבים של אישור התכנית מביאים לתוצאה בלתי נמנעת לפיה התכנית בטלה מעיקרא או לכל הפחות ניתנת לביטול על ידי בית המשפט בהיותה מנוגדת לכללי הצדק הטבעי- פגיעה בזכות הטיעון של העותר ודיני התיכנון והבנייה.

התכנית ערוכה ברמה מקצועית נמוכה עם ליקויים רבים ובהיעדר נספחי חובה מהותיים ודי בכך כדי להביא לפסילתה.

אינני מקבלת את טענת העותר לפיה אין מדובר במעשה עשוי מאחר ולא ניתן בשלב זה להוציא היתר בניה מכוח התכנית בטרם אישור תכנית תצ"ר. אציין, כי לא בכדי קבע המחוקק מועדים ברורים לצורך הגשת היתנגדות וערר על ההחלטה בה. בעת"מ (ת"א) 1160/02 גרינברג נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז היתייחס בית המשפט לקביעת המועדים לצורך הגשת היתנגדות וציין, כי ישנן מספר סיבות בגינן דרושה קביעת מסגרת זמנים אחידה וברורה להגשת התנגדויות וביניהן הצורך ליצור וודאות ויציבות, שיאפשרו לצדדים לכלכל את מעשיהם וכפועל יוצא תאפשר את התקדמותם של הליכי התיכנון והבנייה וימנעו עיכובים מיותרים.

...

עוד נקבע, כי "הרשות המנהלית אינה יכולה לפעול באופן יעיל ותקין, כאשר מעליה מתהפכת, כחרב דמוקלס, אפשרות של הגשת התנגדויות ללא גבול. הדעת אינה סובלת את הדבר משום שאינטרס ציבורי חשוב הוא שפעולת הרשות המנהלית תתנהל כסדר, ולא תתעכב יתר על המידה". סבורני, כי קביעות אלו יפות ונכונות, בהתאמות המתאימות, גם לעניין המועד להגשת ערר על החלטת הוועדה המקומית בהתנגדויות אשר הוגשו אליה.

למעלה מהדרוש אציין, כי לא שוכנעתי כי דין ההתנגדות השנייה שהגיש העותר להתקבל.

בנסיבות אלו, העתירה נדחית.