במהלך הדיון שהתקיים לפנינו הוסיפו הצדדים וגילו את אוזננו כי לא זו בלבד שנדחתה תביעת הגירושין הרי שעומד וניצב על כנו צו למדור ספיציפי אשר ניתן למערערת ע"י בית הדין הרבני ומכוחו היא מתגוררת עד היום בבית הצדדים, והמשיב גר מחוצה לו ואינו יכול לקדם את הליך פירוק השתוף על מנת לממש זכויותיו הקנייניות.
מה גם שהרכב שכזה אינו יכול לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.
ועניין נוסף הראוי לשימת הלב – יש לראות כחלק מהעילה הנזיקית כנגד המערערת, היתנהלות שעניינה חוסר תום לב בניהול ההליך השפוטי בבית הדין הרבני, המערערת מחויבת הייתה לקבל מהמשיב את גטו, קרה אשר קרה והופחה לרגע תקווה לשלום בית – ואולם תקווה זו נמוגה חיש מהר, בין השאר כיוון שהמערערת עצמה לא עשתה כל צעד לקידום שלום בית זה, ומעת ששב המשיב ועתר לקבלת הגט שבה זו ועמדה על סרובה ללא כל הצדקה שהרי מה נשתנה מבחינתה שלה מאז שנתן בית הדין את פסקו המחייב בגט – מאומה, עמידה של המערערת בשילוב ידיים מבלי לפעול לשלום בית מחד ומבלי להסכים לקבלת הגט היא בגדר חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט בבית הדין.
...
כב' השופט צבי ויצמן:
פתיחה
האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט שעה שאין כל קביעה של הערכאה הרבנית המחייבת או אף ממליצה על מתן הגט, ויותר מכך – תביעת הגירושין אף נדחתה?
לכך אנו נדרשים בערעור אותו הגישה המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה) מיום 9.1.20 (תלה"ס 21965-10-17) במסגרתו מצא בית המשפט לחייב את המערערת לפצות המשיב בסך של 75,000 ₪ נוכח סירובה להתגרש מהמשיב.
לטענת המשיב, בית הדין לא נעתר לקבוע מועד נוסף לסידור גט ובכך ביטל, בחוסר סמכות, פסק דין של הרכב אחר.
בית המשפט מצא שטענות המערערת כי היא חפצה בכנות בשלום בית אינן כנות.
בצידה של עילה זו אני סבור, כמו חברי השופט א' שטיין, כי ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות, ואולם זאת במתווה צר יחסית, כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו ע"י הפרתה של חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, אשר נוצרים מכוח הדין, או מכוח הבטחות, או מצגים, שניתנו במסגרת מערכת היחסים הרלוונטית.
מעת שבאנו לידי כך ומצאנו כי בנדון הוכחה עילת הרשלנות בעניינה של המערערת נותר לנו לבחון האם הפיצוי שהציע בית משפט קמא הוא סביר בנסיבות העניין.
סוף דבר, לו תשמע דעתי דין הערעור להידחות.
משאלו הם פני הדברים, אף אני סבורה כי יש לפנות למסלול הגישה הליברלית לבחינת התביעה הנזיקית במנותק מהעילות ההלכתיות לגירושין (וראה בעניין זה סע' 32-33 לחוות דעתו המעמיקה והמלומדת של חברי השופט ויצמן), וכפי שפסק- נכון בעיני- בית משפט קמא.
לפיכך, כאמור, הנני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו חברי ולפיה הערעור נדחה.
כאמור לעיל, במקרה הנוכחי אף הוכח מניע כלכלי חזק להשהות את ההליך, דבר המחזק את מסקנה לחוסר כנות ברצונה לחדש את הקשר ואת תחושת אי הצדק הנובעת מהתנהלותה.
