עתירה לביטול צו הרחקה נגד נתינים סיניים

על פי הנטען בעתירה, העותרים שהו תקופות שונות במיתקן "חולות" והם כולם קורבנות של מחנות העינויים בחצי האי סיני.

בית המשפט לעניינים מינהלים מוסמך לידון בעתירה "נגד החלטה של רשות... בענין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות" (סעיף 5(1)).

אין מחלוקת כי צוי ההרחקה נגד העותרים הוצאו על ידי הרשות מכוח סעיף 13 לחוק הכניסה לישראל, ומכאן שהם נתונים לערר לבית הדין לעררים.

...

לאחר שעיינתי בעמדות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בעתירה, ועל כן דינה להימחק על הסף.

סוף דבר – העתירה נמחקת על הסף, בשל חוסר סמכות עניינית.

ביום 14.9.17 ניתן על ידי צו אירעי לפיו המבקש לא יושם במשמורת עד למתן החלטה בבקשה זו. הרקע העובדתי: המבקש, לדבריו, יליד 1988, נתין ליבריה, ניכנס לישראל דרך מצרים ביום 14.2.12.

ביום 18.4.17, במסגרת החלטת בית הדין לבקורת משמורת, שוחרר המבקש מן המשמורת בשל העובדה שהרחקתו למולדתו לא צלחה, חרף שתוף פעולה מלא מצידו של המבקש (כך על פי קביעת בית הדין לבקורת משמורת).

בסיום השימוע, לאחר שהמבקש השמיע טענותיו, הורה הממונה על הוצאת צו משמורת כנגד המבקש, בכפוף לכך שהמבקש יסדיר את מעמדו עד ליום 9.8.17, זולת יציאתו מישראל.

במסגרת ערעור זה עותר המבקש לאחד משני סעדים: השבת עניינו של המבקש לבית הדין לעררים (תוך קביעה שהסמכות העניינית מסורה לו) ולחילופין ביטול צו המשמורת.

...

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד - שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר - שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-687; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים 16/02/2014)).

נוכח האמור, אני סבור כי מאזן הנוחות בעניין זה נוטה דווקא לטובת המבקש.

בנסיבות אלה, ובהיותו של מאזן הנוחות אבן בוחן מרכזית להכרעה בבקשה לסעד ביניים, אני נעתר לבקשה ומורה בזאת על מתן סעד זמני לפיו המבקש לא יושם במשמורת עד להכרעה בערעור דנן.

על בסיס פסק הדין שהיתקבל ביום 2.9.2021, ביקש המערער להאריך את המועד לתקיפת החלטת המשיבה שלא לתת לו מעמד עולה מכוח חוק השבות וצו ביניים שימנע את הרחקתו מישראל עד להכרעה בעתירה.

לנוכח כל האמור, עותר המערער להורות למשיבה לידון בבקשת המערער לקבל מעמד עולה ולשחררו ממשמורת, וכן לבטל את הוצאות המשפט שנפסקו לחובתו.

מעמדת המשיבה בהליך קמא עולה כי הנוהל הרלוואנטי לבחינת בקשה למתן מעמד עולה מכוח חוק השבות הוא "נוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד מתייר ל'עולה' בישראל לזכאי שבות". נוהל זה לפי כותרתו ומטרתו, מסדיר את הטיפול בהגשת בקשה למעמד עולה על ידי נתין זר השוהה בישראל ברישיון ביקור מסוג ב/2, וקובע, בין היתר, "נוכחות אישית חובה" של המבקש בלישכת הרשות האזורית במקום מגוריו וכי על המבקש להגיש טופס בקשה לתעודת עולה וטופס בקשה לתעודת זהות המצורפים כנספחים לנוהל.

אלא שבקשתו הראשונה נבחנה ונדחתה בשל הצגת מיסמך מזויף, הוצא נגדו צו הרחקה, והובהר למערער בהזדמנויות שונות, כי על מנת שתבחנה טענותיו לאור פסק הדין האוקראיני עליו להגיש בקשה חדשה ולצורך כך עליו לצאת מישראל ולהגישה ממדינת מוצאו.

...

נטען כי חובת המשיבה לדון בבקשה שהוגשה, עולה מנהלי המשיבה עצמה ובפרט מ"נוהל טיפול בבקשות ובעררים על החלטות לשכות ומטה רשות האוכלוסין וההגירה" מספר 1.6.0001; כי בהתאם לנוהל זה, בעניינו של המערער לא מתקיימים החריגים המאפשרים להתנות את הטיפול בבקשתו ביציאתו מישראל; כי על אף שמצוין בנוהל הטיפול בבקשה לשינוי מעמד מתייר ל"עולה" שהוא חל על בעלי אשרות ב/2 תייר, הרי שכל בקשות לעלייה, בין אם של שוהים לא חוקיים ובין אם של מחזיקי אשרת תייר או אשרה אחרת, מטופלות להלכה לפי נוהל זה ולפיו טופלה גם בקשתו הראשונה של המערער והוא לא התבקש לעזוב את הארץ; כי כל המסמכים שהיה על המערער להגיש הוגשו ונמצאים אצל המשיבה; כי המערער נמצא במשמורת, ואין מניעה שבקשתו תוגש על ידי בא כוחו כעולה לשיטתו מהנחיית היועמ"ש בנושא ייצוג על ידי עורך דין ונוהל מספר 5.2.0022 "נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטרים". לאור כל האמור לעיל, טען המערער כי בקשתו הוגשה כדין ויש לדון בה לגופה.

לאחר עיון בהודעת הערעור על נספחיה ובבקשה למתן סעד זמני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות בלא צורך בתשובה, בהתאם לתקנה 138(א)(1) ל[תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט](http://www.nevo.co.il/law/157751)2018-, שחלה בענייננו מכוח [תקנה 34](http://www.nevo.co.il/law/98562/34) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000.

לנוכח כל האמור, בהינתן הצטברות הנסיבות החריגה שעליה עמדתי, אין עילה להתערב בהחלטת המשיבה שלא לסווג את פנייתו של המערער כ"בקשה חדשה" ולא לדון בה לגופה.

אשר על כן, הערעור נדחה, וממילא נדחית הבקשה לסעד זמני.

תאר הסתבכות כלכלית בעבר על רקע עסק עצמאי שניהל, שבעקבותיה עזב את הארץ והתגורר בסין כ- 12 שנים.

לדבריו הסניגור, המתלונן הוא אדם שמהוה מיטרד לסביבה ואף הוצא כנגדו בעבר צו הרחקה מהקיוסק המדובר.

ערעור המדינה על קולת העונש היתקבל ובית המשפט המחוזי חיווה דעתו כי המיתחם לו עתרה המאשימה כנע מ- 12 חודשי מאסר בפועל הנו סביר.

על אף האמור, יש לתת ביטוי למאמציו הניכרים של הנאשם לשקום, חרף קשיים כלכליים שאינם מבוטלים הצליח הנאשם להגיע לפגישות ולהיתרם מהקשר עם שירות המבחן, גם אם מדובר בשיפור מסוים ולא מלא.

...

בהתאם למתואר, בתאריך 14.2.2021, על רקע חשדו של הנאשם כי המתלונן ניהל קשר רומנטי עם רעייתו, התקשר הנאשם למתלונן ואיים עליו בזו הלשון: "קודם כל אני רוצה לחתוך אותך לחתיכות. אתה יודע כמו סכין יפני. מתי אתה מגיע?, אחרי שאנס אותך ואחתוך אותה אני אסביר לך, תקשיב טוב או שאני אירה לך בראש או שאחתוך אותך". בניסיונות חוזרים של המתלונן להבין את פשר האיומים המשיך הנאשם לאיים באומרו : "אני החלטתי לקחת אותך פרוייקט. תקשיב טוב טוב. אני אנסר אותך. אני אחתוך לך את האוזניים. אני אחתוך לך את הרגליים. אני מדבר איתך. עזוב מה אני אעשה לך". בהמשך התקשר הנאשם פעם נוספת ואיים על המתלונן: "אני תופר אותך מלמטה עד למעלה.. ברגע שאתה נכנס למזכרת בתיה, אני קורע לך את הגרון מהמקום. כשאני אוציא לך אותו אחרי זה, כשאני אשתה את הדם, רק אז אני אסביר לך. .. איך אתה תגיע, אתה אוכל דקירות קודם כל". נוכח מעשיו אלה הורשע הנאשם בעבירת איומים, לפי סעיף 192 בחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין).

בשים לב לעקרון ההלימה, בהתחשב בעוצמת הפגיעה בערכים המוגנים, נסיבות ביצוע העבירה ובהתחשב בענישה הנוהגת – אני סבורה כי מתחם העונש ההולם בענייננו נע בין מאסר על תנאי לבין 8 חודשי מאסר בפועל, בצד פיצוי למתלונן.

בסופו של דבר מצאתי כי הפרוגנוזה החיובית לשיקום כמו גם העובדה שהנאשם הצליח להימנע במהלך כמעט כל חייו מביצוע עבירות מטה את הכף לטובת השתת מאסר שיינשא בעבודות שירות לתקופה המקסימלית בצד צו מבחן לתקופה ארוכה אשר ייתן מענה לצרכיו הטיפוליים של הנאשם.

התוצאה היא שאני משיתה על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בפועל למשך 9 חודשים.

האם טענה כי טרם חלף פרק הזמן שנקצב לה לשם ביטול צו העיקול שניתן או להגשת כתב הגנה בתביעה החדשה לאכיפה מיום 31.10.23; עוד כפרה האם בסמכות בית המשפט לידון בבקשת האב דנן ובזכותו של האב לעתור בבקשה על פי סעיף 15 לחוק אמנת האג כל עוד לא הייתה דרישה של הרשות המרכזית במדינת החוץ אליה הורחק הילד; תוך שהפנתה לעניין זה להחלטתי מיום 29.10.23 בה הופנה האב לזכותו לעתור בהליך על פי אמנת האג במקום הימצאן של הקטינות, ככל שהוא סבור כי מדובר בחטיפה, ולפסק דין בבע"מ 1930/14 שצורף כנספח לתגובתה.

יוער כי בעיניין טור סיני המוזכר לעיל, אך הוזכר ברקע לפסק הדין כי ניתן צו להעברת משמורת על ידי בית הדין הרבני לבקשת האב ובמעמד צד אחד (סעיף 3 לפסק הדין) ואין כל היתייחסות לנחיצות במהלך האמור או לתרומתו להליך, כאשר עולה מהרקע העובדתי כי באותן נסיבות לא ניתן קודם לחטיפה פסק דין בעיניין משמורת הקטינים (בנגוד למצב בענייננו אנו).

...

הרקע להגשת הבקשה הינו החלטתי מיום 5.11.23 , עליה לא הוגש ערעור, בה נפסק כי אי השבת הבנות לישראל- שהוסכם כי היא מהווה מרכז חייהן- מנוגדת להסכמתם של הצדדים, וככל שהאם לא תשיב את הקטינות לישראל עד ליום 14.11.23 ייחשב הדבר כאי השבה של הקטינות, והפרת החלטה שיפוטית על כל המשתמע מכך.

בנוגע ליתר הסעדים להם עתר האב נקבע כי אדרש להם במידת הצורך לאחר המועד שנקבע בהחלטה וכפועל יוצא מקיום החלטתי והשבת הקטינות לארץ (ראו: סעיף 14 להחלטה).

דיון והכרעה במסגרת החלטתי מיום 5.11.23 קבעתי, כי: "אין חולק כי מרכז החיים של הקטינות בישראל והמשיבה מאשרת האמור בתצהיר עליו מודה שחתמה (התצהיר הקצר)" (סעיף 24 להחלטה).

יתר טענות האם הנוגעות לעצם טיבה של הסכמת הצדדים וטענותיה להיעדר הפרה של אותה הסכמה פנימית נידונו והוכרעו אף הן במסגרת החלטתי מיום 5.11.23 וכפי שהובהר לאם הדרך להשיג על מסקנותיי במסגרת אותה הכרעה היא להגיש ערעור על החלטתי בהתאם לדין ובפני הערכאה המתאימה, דבר שלא מצאתי כי נעשה על ידה עד עצם היום הזה, חרף השגותיה הממוחזרות, החוזרות ונשנות, במסגרת כתבי הטענות שהוגשו על ידה מעת ניתנה אותה החלטה.

אשר על כן הנני נעתרת לבקשה באופן חלקי כדלהלן: הבקשה למתן צו משמורת זמנית הקובע את משמורתן והחזקתן הבלעדית הזמנית בידי האב נדחית, נוכח פסק הדין החלוט שניתן בעניין הקטינות קודם לאי השבת הקטינות המורה על משמורתן המשותפת של הקטינות בידי הוריהם המהווים אפוטרופסיים משותפים עבורם.