עתירה לביטול פסק דין משמורת קבועה ועיכוב ביצועו

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5479/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט י' אלרון כבוד השופט א' שטיין העותרת: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מאירה אזרד בשם המשיב 1: עו"ד ד"ר רפי רכס בשם המשיב 2: עו"ד בן ציון ראם ][]פסק-דין

]השופט נ' הנדל: בעתירה שלפני מבקשת העותרת לבטל את החלטתו של משיב 1 (להלן: בית הדין הרבני הגדול), לפיה "לא נראה לאשר רשות ערעור" על החלטת הערכאה הדיונית – בית הדין הרבני האיזורי בנתניה – כי הדיון בתביעתו הכרוכה של משיב 2 (להלן: המשיב) מצוי בסמכותה.

אולם, במסגרת תביעת המשמורת המקבילה (תלה"ם 38377-04-20), העיר בית המשפט כי "נדמה שהסמכות להורות כי הליך מסויים הוגש שלא בתום לב נתונה לערכאה אליה הוגש ההליך [...]". בנסיבות אלה, נימנע בית הדין הרבני מעיכוב הדיון בבקשה שלפניו, ובשיקול דעת זה לא נפל כל פגם.

המשיב, מצידו, עומד על כך שהכריכה בוצעה כדין; גורס כי העותרת ידעה על ההליכים בבית הדין הרבני האיזורי "לכל המאוחר, ביום 20.02.2020", וכי כתב התביעה הומצא לה על ידי מזכירות בית הדין; ומייחס לה השתהות בהעלאת הטענות במישור הסמכות.

חשוב מכך, במסגרת התיקון שפורסם ברשומות ביום 8.9.2020 – לאחר הגשת העתירה הנוכחית – תוקן ההסדר הקבוע בסעיף 3(ה) לחוק להסדר התדיינויות לגבי התקופה שבמהלכה לא ניתן להגיש תובענות "בעיניין של סיכסוך משפחתי". תחת החלוקה לשלושה רכיבי זמן שונים (תקופת עיכוב הליכים של 45 או 60 יום ממועד הגשת הבקשה ליישוב הליכים; "עשרת הימים העומדים לרשות הצדדים למתן הודעה" מאז פגישת המהו"ת האחרונה; ו-15 הימים "שלאחר תום התקופה כאמור"), החוק מסתפק כעת בתקופת עיכוב הליכים בת 60 (או 75) יום ממועד הגשת הבקשה ליישוב סיכסוך.

...

אמנם, המשיב הגיש את הבקשה ליישוב סכסוך כבר ביום 14.1.2020, אך העותרת גורסת שמרוץ הימים מתחיל רק "מיום הפגישה הראשונה ביחידת הסיוע, קרי 03.03.2020 [...] שאם לא כן, מה הועילו חכמים בתקנתם?". היא מוסיפה וטוענת כי התביעה הוגשה בניגוד "לתקנות חירום שתוקנו בצל התפשטות נגיף הקורונה"; כי הכריכה אינה עומדת ב"מבחן המשולש" שנקבע בפסיקה, ולוקה בחוסר תום לב – בין השאר, נוכח העדר המצאה של תביעת הגירושין; וכי ההחלטה התקבלה לאחר שהצדדים כבר התגרשו, ומכאן שאין לערכאות הדתיות סמכות להמשיך ולדון "בתיק הרכושי". לבסוף, העותרת מלינה על כך שבית הדין הרבני האזורי הכריע בסוגיית הסמכות בעוד בקשתה "לקביעת סמכויות" תלויה ועומדת לפני הערכאה האזרחית – אשר הורתה למשיב להשיב לה. מנגד, המשיבים – שהמועד להגשת תגובותיהם מוארך בזאת עד עת הגשתן בפועל – סבורים כי דין העתירה להידחות.

מכל מקום, העותרת לא הרחיבה לגבי רכיבי הזמן השונים, והסתפקה בטענה כללית ביותר "שהספירה של 60 הימים וכן 15 הימים שלאחר תום תקופה זו, החלה נספרת רק מיום הפגישה הראשונה ביחידת הסיוע". ברם, מקובלת עלי עמדת המשיבים, לפיה עמדה זו מנוגדת ללשונו המפורשת של החוק, בנוסחו בתקופה הרלוונטית, לפיה "בתקופה של 45 ימים מיום הגשת בקשה ליישוב סכסוך, או 60 ימים [...] לא יוכלו הצדדים להגיש תובענה בעניין של סכסוך משפחתי". בשולי הדברים, אזכיר כי "נושא החזקת הילדים נכרך מלכתחילה בתביעת הגירושין והעובדה שבית הדין פיצל את הדיון ודן תחילה בעניין הגירושין, אינה פוגעת בסמכותו להמשיך ולדון בהחזקת הילדים, גם לאחר מתן ההחלטה בעניין הגירושין ואף אם בינתיים הצדדים התגרשו" (בג"ץ 6378/04 שרעבי נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (19.8.2004)).

מטעמים אלה – ומאחר שמקובלות עלי תשובות הייעוץ המשפטי ליתר טענות העותרת, כפי שפורטו לעיל – דין העתירה להידחות על הסף, בהיעדר עילת התערבות.

העתירה נדחית.

ביום 21.7.15 ניתן פסק דין בו נקבע (בהמשך לפסק דין מיום 9.7.15 בתיק האבהות) כי מר גרוס הוא אבי הילדים וכי המשמורת הקבועה על הילדים מועברת לידיו (העתק פסק הדין – נספח ד' לכתב התביעה).

המשיבה טענה כי על החלטה זו היה בכוחה של המבקשת להגיש ערר נוסף לועדה המיוחדת במשרד הבינוי והשיכון, ולאחר מכן, ככל והחלטת הועדה האמורה לא הייתה לשביעות רצונה של המבקשת, היא יכולה היתה להעמידה לבקורת שיפוטית בדרך של הגשת עתירה מינהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.

ביום 15.3.20, בחלוף כשלוש שנים מיום מתן פסק הדין בתביעה, הגישה המבקשת בקשה דחופה להארכת מועד; לעיכוב הליכים; ולביטול פסק דין.

תמצית המסגרת המשפטית לדיון - האפשרות להורות על ביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה כבעניינינו, עוגנה בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, היא התקנה שחלה בעניינינו נוכח מועד הגשת התביעה והבקשה, אשר קובעת כי: "ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים". הכלל הוא כי חובה לבטל פסק דין שניתן בהיעדר הגנה אם נפל פגם בהליך, למשל אם לא בוצעה המצאה.

...

הנה כי כן, המבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה, משלא הוכיחה כי מתקיים אף לא אחד מהשיקולים הקבועים לביטול פסק הדין, ועל כן דין הבקשה להידחות.

שנית, ובכל מקרה, סבורני כי המסקנה אינה משתנה, גם אם נלך כברת דרך לקראת המבקשת ונבחן את סיכויי טענותיה אלה לגופן.

משכך, יש טעם רב בטענת המשיבה, כי כל עוד המבקשת מחזיקה בדירה בהעדר זכאות לדיור ציבורי, היא מונעת בכך מנזקקים בעלי זכאות הממתינים בתור, לעשות שימוש במשאב מוגבל זה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 52368-12-19 קריסמרו נ' משרד הבינוי והשיכון מחוז חיפה ואח' לפני כבוד השופטת אסתר נחליאלי חיאט עותר ארז גיא קריסמרו ע"י ב"כ עו"ד דוד סער משיבים 1.משרד הבינוי והשיכון ע"י עו"ד איריס גילברג מפרקליטות מחוז תל אביב 2.קלריס קריסמרו ע"י ב"כ עו"ד אבישי קון פסק דין

בעתירה המנהלית שלפני מבקש העותר להורות על ביטול החלטת ועדת האכלוס העליונה מיום 3.12.19 שקבלה את בקשת המשיבה 2 הגב' קלריס קריסמרו, ואישרה לה להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם בנותיה הקטינות, החלטה שנתבקשה לאור הליכי פירוד שהתנהלו בין העותר לבין המשיבה 2.

העותר לא הסכים לקבל את החלטת ועדת האכלוס, לא נעתר לדרישת עמידר לפנות את הדירה הציבורית וממשיך להתגורר בדירה עד עתה בהיתעלם מדרישת עמידר ואף בהיתעלם מהחלטת בית המשפט מיום 3.3.20 בה נדחתה בקשתו לעכב ביצוע ההחלטה של ועדת האכלוס, בקשה שהוגשה במקביל לעתירה דנא.

עוד טוען העותר כי החלטת הוועדה התבססה על פרמטר אחד בלבד והוא כי המשמורת של הקטינות בידי המשיבה 2, עובדה שגויה לטעמו, שכן טרם נקבע שהמשמורת קבועה וכך "על סמך החלטה זמנית זו של בי"מ לעינייני מישפחה מחליט המשיב 1 לסלק את העותר מדירת המגורים" חרף העובדה שהזכות לדירה הציבורית ניתנה דוקא עקב לו "מצבו הבריאותי הקשה" ולא סביר איפוא, שהועדה תיגרום "להשלכתו לאשפתות" בהתבסס על עובדות שגויות שהונחו בפניה (סעיף 15 לעתירה).

...

העותר לא הסכים לקבל את החלטת ועדת האיכלוס, לא נעתר לדרישת עמידר לפנות את הדירה הציבורית וממשיך להתגורר בדירה עד עתה בהתעלם מדרישת עמידר ואף בהתעלם מהחלטת בית המשפט מיום 3.3.20 בה נדחתה בקשתו לעכב ביצוע ההחלטה של ועדת האיכלוס, בקשה שהוגשה במקביל לעתירה דנא.

משנאמרו דברים אלה אומר כי קראתי את החלטת הועדה בעיון, ראיתי את החומר שצורף לעיונה בטרם מתן ההחלטה, בין שמדובר בדוחות סוציאליים, בתסקיר הרווחה, בהחלטות בית המשפט לענייני משפחה, כן נתנה הועדה את דעתה לפניות העותר באמצעות ב"כ בהן שטח את נסיבותיו, את נכותו ואת יחסיו עם המשיבה 2 ועם בנותיהם, ולאחר ששקלה את אלה הגיעה הועדה למסקנה כי יש לאפשר למשיבה 2 המחזיקה במשמורתה את שלושת הבנות על פי החלטת בית המשפט, להמשיך להתגורר בדירה הציבורית כפי שנקבע בתקנה 2(א) לתקנות הזכות למגורים בעת פירוד, החלטה המבוססת על הנסיבות ולא מצאתי כי היא נגועה בטעות כלשהי המחייבת התערבות שיפוטית.

לאור האמור אני סבורה כי בדין קבעה הועדה כי זכות השכירות לדירה הציבורית היא לבן הזוג שבהחזקתו נמצאים הקטינות, בענייננו המשיבה 2, ההחלטה סבירה ולא ראיתי להתערב בה. העתירה נדחית אפוא.

ואולם נתתי דעתי למצבו הכלכלי, כפי שהעיד על עצמו כי מחמת מצבו זה אינו משלם מזונות לקטינות, ובנסיבות העניין החלטתי שלא לחייבו בהוצאות – אך אומר כי ראוי לעותר שיכבד את דרישת עמידר ויפנה את הדירה כמתחייב ולא יאלץ אותה לנקוט בהליכי פינוי, ולו כדי לאפשר לשלושת הבנות הקטינות שזקוקות למקום מגורים יציב ומוכר ויאפשר חזרתן לדירה בה התגוררו.

משמורת הקטינים נקבעה אצל האם תוך שזמני השהות עם האב במהלך השבוע נקבעו ליומיים בשבוע כולל לינה, ובכל סוף שבוע שני.

רקע דיוני כאמור, התובענה הוגשה ביום 11.4.19 ולצדה הוגשה גם בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

כן טוענת הנתבעת כי לו התובע היה אמנם חש בזמן אמת כי רומה או הוטעה, מצופה היה שדוקא מפקדו הישיר היה שומע על כך. לאור האמור עותרת הנתבעת לדחות את התביעה ובין היתר לבטל את צו איסור הדיספוזיציה שנירשם על בית המגורים.

אלא שבמקרה זה דומה שהתובע ביקש לאחוז בחבל בשני קצוותיו – מחד לא לנקוט בדרך הקבועה בדין להוכחת טענות שברפואה (קרי, לבקש מינויו של מומחה), ומאידך לבקש להסתמך בעיקר על דבריו של מפקדו הישיר, שנטל חלק באותם הליכים משמעתיים.

...

כאשר מביאים כל אלה בחשבון, מגיעים לכלל מסקנה שלא הוכחו קיפוח או אי סבירות – לבטח שלא קיצוני – בהסכם, שיש בו כדי להוביל באופן עצמאי לביטולו.

לא שוכנעתי כי הנתבעת ניצלה מצוקה של התובע וגרמה לו להתקשר בהסכם בלתי סביר, עד כדי עילת העושק הנקובה בסעיף 17 לחוק החוזים.

סיכום אופרטיבי מכלול האמור לעיל מוביל למסקנה שדין התובענה להידחות, וכך אני מורה.

בתוך כך, נקבע כי צו עיכוב היציאה מהארץ של הקטינה יבוטל בתוך 14 יום לאחר שהאם תפקיד בקופת בית המשפט ערבות בנקאית בסך 100,000 ש"ח (להלן: הערבון) – זאת, לצורך הבטחת קיום הקשר של האב עם הקטינה, וכן על מנת לאפשר לאב שהות להגשת ערעור על פסק הדין.

במסגרת העירעור, האב עתר לביטול פסק הדין, ולבחינה מחודשת של סוגיית המשמורת על הקטינה והגירתה לקנדה – זאת, לאחר שימונה מומחה חדש מטעם בית המשפט, אשר יבחן את האפשרות של משמורת משותפת על הקטינה, כך שהקטינה ואימה יישארו בארץ.

עוד מבקש האב כי אורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין קמא ושל פסק דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה, וכן כי צו עיכוב היציאה מהארץ של הקטינה יוארך עד למתן החלטה או פסק דין בבקשת רשות העירעור שלפניי.

לזאת אוסיף כי פסקי הדין של הערכאות קמא מושא בקשה זו יסודם בקביעות עובדתיות, הנשענות, בין היתר, על חוות דעתה של המומחית אשר מונתה על ידי בית המשפט לעינייני מישפחה.

...

][]הבקשה לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופטים ש' שוחט, ס"נ, ע' רביד, וס' רסלר זכאי) (להלן: בית המשפט המחוזי) אשר ניתן ביום 21.7.2022 בעמ"ש 2212-07-22, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו (השופטת ק' גיל) (להלן: בית המשפט לענייני משפחה) אשר ניתן ביום 31.5.2022 בתלה"מ 42776-09-19, תלה"מ 60679-09-19 ותלה"מ 1581-11-19 – בגדרו נקבע כי משמורת בתם הקטינה של המבקש והמשיבה (להלן: הקטינה) תהא בידי המשיבה; תותר הגירתה של המשיבה עם הקטינה לקנדה, תוך קביעת הסדרי קשר ושהות עם המבקש ובטוחה כספית לקיומם; וכן נקבעו מזונותיה של הקטינה.

לאחר עיון בכתובים, הגעתי למסקנה כי גם על פי אמת המידה הגמישה והמקלה הנוהגת בכגון דא, דין הבקשה להידחות.

כמו כן אני סבור כי מתן רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי איננו דרוש כדי למנוע עיוות דין.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה שלפניי מכוח סמכותי לפי [תקנה 148א](http://www.nevo.co.il/law/157751/148a), ועמה נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע.