עתירה לביטול פסילת חוות דעת מהנדס בוועדת זכאות להתנתקות

בהקשר זה נטען כי הנתבעות הסתירו מסמכים המעידים על כך שמלוא הדרישות לצורך חידוש ההיתר מולאו כבר בשנת 2011, היתעלמו מהחלטות וועדת הערר, יצרו תנאים מפלים לקבלת ההיתרים שלא נדרשו מבתי עסק אחרים בעיר אשקלון, סירבו לתת רישיון עסק, ניתקו מים, חשמל ודרכים ל"סוכה הלבנה", ובהמשך, אף פעלו בהליכים משפטיים שונים נגד התובע.

בהכרעת הדין שניתנה על ידי בית משפט השלום, נקבע כי יש לבטל את כתב האישום ביחס למרבית האישומים הכלולים בו. עם זאת, ערעור שהגישה הועדה המקומית לבית המשפט המחוזי, היתקבל, והתיק הוחזר לבית משפט השלום לצורך מתן גזר דין.

לאחר ארכות שניתנו, ביום 10.8.20 הגישו התובעים ראיותיהם, ובכלל זאת ארבעה תצהירים ושלוש חוות דעת.

כן עתרו הנתבעות להורות על הוצאת חוות דעתו של ד"ר יעקב ניר, אשר הוגשה מטעם התובעים, מתיק בית המשפט.

אחר שהתובעים הודיעו כי בדעתם להגיש בקשה חדשה לתיקון כתב התביעה, ובהמשך להחלטות בית המשפט, הגישו התובעים את הבקשה הניצבת להכרעה ביריעה זו. הבקשה המעודכנת לתיקון כתב התביעה במסגרת הבקשה המעודכנת לתיקון כתב התביעה, עותרים התובעים להוסיף בסעיף 26 לכתב התביעה את עניינה של עוה"ד הילה רווח, חברת הועדה המקומית בזמנו והיועצת המשפטית של הנתבעות לאחר מכן, כמי אשר פעלה יחד עם הנתבעות לסרב ליתן בידי התובע רישיון עסק להפעלת מסעדה ומתחם להפעלת אירועים במקרקעין.

במקביל, הפנו התובעים לבקשתם הקודמת לתיקון כתב התביעה מיום 25.10.20, במסגרתה עתרו, בין היתר, לתקן את התביעה תוך הוספת טענה לפיה במסגרת ניסיונותיו של מר דוד ירון, מהנדס העיר בזמנו, למנוע מהתובע את מתן ההיתר, הוא זייף את פרוטוקול ישיבת הועדה המקומית מיום 23.4.13.

התובע כפר בעובדות כתב האישום וטען, בין היתר, לקיומם של מניעים פסולים והתעמרות מצידו של מהנדס הערייה, מר דוד ירון, על רקע יחסים אישיים; לקיומה של הגנה מן הצדק על רקע אכיפה בררנית, ולקיומו של היתר בנייה משנת 1976 אשר חודש בשנת 2005.

כבר בהכרעת הדין של בית משפט קמא נקבע שלא הוכח כי מהנדס העיר פעל ממניע זר, אף אם החלטותיו היו תמוהות וצוין רושם שהיתקבל לפיו דרש דרישות שרירותיות אשר פגעו בזכויות התובע.

...

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, שכותרתו "קבילות פסק דין", קובע: "הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי". סעיף 42ג לפקודה, מוסיף וקובע: "הוגשה ראיה כאמור בסעיף 42א, לא יהיה המורשע או חליפו או מי שחב בחובו הפסוק רשאי להביא ראיה לסתור, או ראיה שכבר נשמעה או הוגשה במשפט הפלילי, אלא ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין". הנה כי כן. בהתאם להוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, ממצאים ומסקנות של פסק דין מרשיע חלוט במשפט פלילי, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אלא אם התיר ביהמ"ש הבאת ראיה לסתור מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עיוות דין.

ואולם, כפי שיבואר להלן, שיקולים אחרים מתאגדים לכלל מסקנה כי בכל מקרה אין להיעתר לבקשה, הכל כפי שיבואר להלן.

כמו כן, באתי לכלל מסקנה כי בשל השלב המאוחר בו מצוי ההליך, השיהוי בהגשת הבקשה יגרום בוודאי להארכת ההליך ולסרבולו, והאינטרס הציבורי הנגזר מכך לנהל הליכים ביעילות, ייפגם.

זאת, הגם שבית המשפט מצא כי לא הוכחו מניעים פסולים או רדיפה אישית מצד מהנדס העיר, כפי טענת המבקש.

בית המשפט ציין כי לא הייתה הצדקה לדרישת הועדה המקומית לבצוע "סקר ימי" כתנאי למתן היתר הבנייה, תוך שהדגיש כי אומנם לכאורה מדובר בדרישה סבירה ואף חיונית לצורך הבטחת שלום הציבור מפני קריסת המצוק וההשלכות הנובעות מכך, ואולם, לאחר שהמבקש הוכיח כי הוא מחזיק באישורים הנדסיים וכי ביצע פעולות במבנה הסוכה הלבנה אשר היה בהן כדי לשפר בצורה ניכרת את התמיכה במצוק, כי אז הנטל להוכיח שהדרישה לחוות דעת ימית אינה אלא הכבדה מיותרת שמטרתה למנוע הימנו את ההיתר הנכסף, עובר לכתפי הועדה המקומית.

אשר לטענה בדבר מידת אשמתה של הרשות, ציין כב' השופט אינפלד כי כבר בהכרעת הדין של בית משפט השלום נקבע כי לא הוכח שמהנדס העיר פעל ממניע זר, אף שנקבע שהחלטותיו היו תמוהות וצוין רושם שהיתקבל לפיו דרש דרישות שרירותיות אשר פגעו קשות בזכויותיו של המבקש.

בהכרעת הדין בבימ"ש השלום נקבע כי המבקש ביצע עבודות ללא היתר; כי לא ניתנה לו הבטחה שלטונית לפני רכישת הסוכה הלבנה; כי לא נרדף על ידי נציגי הרשות, ובפרט המהנדס, מאחר שאלה לא פעלו משיקולים זרים; כי נתוק הנכס מתשתיות החשמל והמים וחסימת דרכי הגישה, ככל שבוצעו, אינן חריגות, וכי פעולות האכיפה לא היו חריגות, תוך שנקבע כי שיקול הדעת של הרשות לא היה זר או שרירותי.

כזכור, הבקשה להגשת ראיות נוספות שהוגשה על ידי המבקש הוחזרה לבית משפט קמא, אשר דחה את הבקשה להגשת הראיות הנוספות, ולאחר מכן נדחה עירעורו של המבקש בעיניין זה. בין יתר הראיות שהמבקש עתר להגיש, נכללה חוות דעתו של מומחה ועדת הערר, אדריכל מהלה.

ועדת הערר ביטלה את ההיתר בכל הנוגע למקטע השבילים המיועדים לחניה, אך קבעה כי אין מניעה לתקן את הבקשה כך שהשבילים המתוכננים לא יהיו על מקרקעין מיועדים לחניה, ובכל מקרה, הנחתה את הועדה המקומית לקבל חוות דעת סביבתיות וקונסטרוקטיביות לגבי השפעת היתר הבנייה והבנייה מכוחו על המצוק (כלל ההחלטות צורפו במסגרת נספח ת/31 בהליך הפלילי בבית משפט השלום; השוו עוד: החלטת ועדת הערר מיום 25.2.13).

...

זאת, הגם שבית המשפט מצא כי לא הוכחו מניעים פסולים או רדיפה אישית מצד מהנדס העיר, כפי טענת המבקש.

מחד, בפסק הדין בערעור השני, קבע כב' השופט אינפלד כי מהחלטות ועדת הערר אפשר כי ניתן לקרוא מסקנה מוגבלת בטיבה, לפיה בתקופה שלאחר הגשת כתב האישום היה בכוחה של הוועדה המקומית לעשות מאמץ רב יותר לזרז את הטיפול בבקשותיו של המבקש לקבלת היתר בנייה.

לאור ההיבטים השונים בנדון, סבורני כי בעניין זה אין מקום לחסום הדלת בפני אפשרות הוכחת הטענה ונפקותה.

שוכנעתי כי העניינים שמבוקש להתיר הבאת ראיות לסתור לגביהן, נדונו והוכרעו במסגרת ההליך הפלילי, בשלוש ערכאות, לאחר דיונים רבים ובפסקי דין מפורטים ומנומקים באופן יסודי (לבד מפסקי הדין שניתנו על ידי בימ"ש השלום בסבבים השונים, פסק הדין בערעור הראשון מכיל 28 עמודים; פסק הדין בערעור השני אוחז 85 עמודים; החלטת ביהמ"ש העליון בבר"ע אוחזת 12 עמודים).

תוך כדי ההתנהלות בין העותר לבין משרד השיכון, נשלחה ביום 23.07.2019 הודעת המשיבה לעותרים על כוונת ועדת המכרזים לבטל את זכייתם במיכרז 2017, לאור שלילת תעודת הזכאות של העותר 1 ולראות את ההצעה כפסולה בדיעבד.

חוות דעת זו לא הונחה בפני המהנדס מטעם הוועדה המקומית ותגובתו למסמך לא נתבקשה ואף ועדת המכרזים לא נדרשה כלל במסגרת החלטתה לחוות דעת זו. תשובת המשיבה: בתשובתה ביקשה המשיבה להורות על דחיית העתירה.

...

על כן מאחר וזכויותיו של העותר במגרש 418 אינן עולות על שליש, הוא היה רשאי להשתתף במכרז 2017 ונראה כי שגתה ועדת המכרזים בקביעתה הנ"ל. ברם, נראה כי אין באמור כדי לזכות את העותר בסעד המבוקש בעתירתו, זאת לאור יתר נימוקי ועדת המכרזים שבהם לא מצאתי להעתרב, כאמור לעיל.

מסקנה: לאור כל האמור לעיל, מאחר ולא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטות ועדת המכרזים ובשני נימויקה עליהם עמדתי לעיל, דין העתירה להידחות.

הנני מחייב את העותרים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 6,500 ₪.

אלא שהשינוי שבוצע בהוראה 56.02, כהוראת שעה, נוגד את הוראה 10.00 שנושאה "נוהל פירסום, עידכון, ביטול של הוראות באגף שקום נכים". סעיף 48 להוראה 10.00 קובע כי הוראת שעה "מיועדת להשלים זמנית מצב בו בהוראות הקיימות אין מענה למתן זכאות/הטבה שאושרה בחוק או בהתאם לכללים הנדרשים...". השינוי בוצע, חרף היתנגדותו החריפה של ארגון נכי צה"ל (עת/15), היתנגדות שזכתה להתייחסות ביהמ"ש בפס"ד פלוני.

אין לקרוא את סעיף 48 להוראה 10.00 במנותק מסעיפים 25-26 להוראה מהם עולה כי הוראות אגף שקום נכים נועדו להסדיר את פעולתו של האגף או לפרט זכויות והטבות לזכאים, בין אם בהוראה "רגילה" ובין אם בהוראת שעה הנדרשת על מנת להסדיר הליכי עבודה או זכאויות בהליך מזורז.

באשר לזכות השימוע זכות זו לא ניתנה לעותר ואף לא הובאה לידיעתו היתייחסות המהנדס נצר לחוות דעתו שאף הוזמן לדיון בפני הוועדה ומסר שם הסברים שונים.

איני רואה כל פסול אם הוועדה תעביר לעיונו של הנכה את חוות הדעת של המהנדס מטעמה שבדק את התאמתם של כלי רכב שונים למגבלותיו.

אמנם, לאחר שהתקבלה החלטת ועדת החריגים (ביום 23.6.20) ערך המהנדס אפרים חוות דעת משלימה בה שלל את התאמתו של רכב מסוג שברולט אקווינס למיגבלות העותר בטענה כי בחוות הדעת מיום 26.3.20 לא היתייחס לשדה הראיה הצר, בצד שמאל של הרכב (נספח עת/18 לעתירה המתוקנת) והוא צרף לחוות דעתו המשלימה תמונות שאמורות להמחיש את שדה הראיה הצר הנטען.

...

בדומה למה שנקבע בענין פלוני אני סבורה כי החזרת הדיון לועדת החריגים איננה אפקטיבית וסעד שכזה יגרום להתמשכות ההליכים ולעלויות מיותרות.

התוצאה היא כי גם לפי חוות דעתו של המהנדס אפרים קיים רכב זול יותר מסובארו פורסטר המתאים למגבלותיו של העותר ויש לאשר לו לרכוש רכב זה. נזק נוסף- לטענת העותר יש לחייב את המשיב בירידת ערך המוגדלת שנגרמה לרכב שבחזקתו עכשו מאחר וחלפו יותר מ-4 שנים מאז היה אמור להחליף את הרכב.

סוף דבר אני מקבלת את העתירה וקובעת כי הרכב המתאים לעותר הינו רכב מסוגשברולט אקוינס בנפח מנוע של 1500 סמ"ק. המשיב ישא בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דינו בסך של 12,000ש"ח. ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"א, 11 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.

בתביעתו עתר שבית הדין יורה על ביטול פיטוריו ועל השבתו לעבודה, תוך חיוב המשיבה (להלן גם – המדינה) לתשלום מלוא שכרו מיום פיטוריו.

לפיכך, מדובר בתלונה שלא הוגשה בתום לב, והעלאת טענות בדבר כוונה עתידית של הממונה מבססת דוקא את המסקנה שלפיה המערער "נקט אמצעים פסולים לפגיעה, ללא ביסוס, במי שהוא חשש מהכפפתו אליו במסגרת השינוי האירגוני". בית הדין האיזורי דחה גם את טענת המערער כי נתוקו ממערכת ה- CRM היוה פגיעה בעינייני עבודתו בשל כך שהגיש תלונה.

המערער טען כי מתחילת עבודתו בשנת 2006 הוענקו לו סמכויות בכל ועדות התקינה (בתחום ההנדסה, בתחום הרשוי, בתחום ארועי גז), ובשנת 2010 נערך שינוי אירגוני וניטלו ממנו חלקים רבים מסמכויותיו, והוא הועבר לאגף הנדסה תחת נהולו של גסנר.

בהקשר זה גם נטען כי אופן הצגת חוות הדעת של מר גבי כהן משנת 2011 היה שגוי, שעה שבית הדין האיזורי היתעלם מההערות החיוביות שהופיעו בחוות דעת זו, בין היתר ביחס למקצועיותו ולכך שהוא אף "מסייע למהנדסים אחרים בבצוע מטלות...". המערער הדגיש כי הטעמים לפיטורי המערער אשר פורטו בכתב ההגנה של המדינה אינם תואמים את הטעמים שהופיעו על גבי כתבי הזימון לשימועים שעבר.

לפיכך, גם אם השינוי האירגוני והכפפתו של המערער לגסנר פגעו לשיטתו בסמכויותיו או בתוכן עבודתו – ואיננו מביעים עמדה בכך – לא היתה למערער הזכות להחליט על דעת עצמו כי הוא מיתנגד לו והיה עליו להישתלב בעבודה במבנה האירגוני החדש בכפיפות לגסנר.

...

דין טענתו של המערער להידחות.

סוף דבר על יסוד כל האמור לעיל – הערעור נדחה.

עם זאת, בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שמצאנו פגם מסוים בהליך פיטורי המערער – אין צו להוצאות בערעור.