עתירה לביטול הליכי גבייה בגין חובות ארנונה ומים שהתיישנו

מבוא לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש להצהיר כי אין לעותרים כל חוב של מיסי ארנונה, מים וביוב כלפי המשיבה, עריית בת ים (להלן: "העיריה") וזאת מחמת היתיישנות, שהוי, העידר חוב, הפרת חובת ההגינות ומכח עיקרון תום הלב.

עוד מבוקש ליתן צו האוסר על העיריה לנקוט בהליכי גביה מינהליים נגד העותרת מס' 1 (להלן: "העותרת") וכן להורות על ביטול הליכים למימוש דירת העותרת בגין חובות כאמור.

וראה גם עע"מ 8832/12 עריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.04.2015): "עוד חשוב להדגיש כי את הילכת נסייר יש לקרוא על רקע הנסיבות בהן נפסקה. באותו מקרה לא נקטה הרשות כל הליכי גבייה לגבי חוב מסוים, אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר ניסתה לגבות חובות ארנונה באופן רטרואקטיבי. כפי שציינתי, במקרים בהם הרשות מתחילה בהליכי גבייה שהובאו לידיעת החייב, והיא עושה כן בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שיש בכך כדי להקים חזקה בדבר איפוס של מרוץ ההתיישנות, במובן זה שיש להתחיל ולמנות את התקופה מחדש." (בפיסקה 28).

...

לגופו של ענין טוענת העיריה כי דין העתירה להדחות משום שמדובר בחוב חלוט של העותרת, שאף הודתה בקיומו במסגרת הסדר חוב משנת 2013 וכן במסגרת משא ומתן שנוהל עם באי כוחה לאורך השנים לצורך הגעה להסדרי פריסה.

דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להדחות.

סיכומו של דבר, מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, העתירה נדחית.

לפני עתירה לביטול הליכי גבייה מינהליים שהוטלו על העותר, מר רז רומי (להלן: העותר או מר רומי), ומניעת הליכים נוספים, לרבות מכירת דירתו, בגין חובות למשיבה, עריית תל אביב (להלן: עריית תל אביב או הערייה).

נוסף על כך, העותר טוען כי הערייה לא המציאה מסמכים כנדרש, אלא הסתפקה בתצהיר של מנהלת הארנונה ותו לא. טיעוני הערייה הערייה מתבססת על כך שנכון ליום הגשת העתירה שלפניי, לעותר קיים חוב בגין אי תשלומי ארנונה ומים, אשר עומד, נכון ל-27.12.2018 ע"ס 219,616.51 ₪ (להלן: החוב).

סוגיית השהוי והתיישנות שהוי או התישנות חוב העותר העותר טוען לפני טענה שהעלה הן במסגרת הליכי הוצל"פ, הן בבתי המשפט, לפיה חובו התיישן, או לחלופין, כי לא ניתן לפתוח בגינו הליכי גבייה בשל שהוי מצד הערייה.

במקרה שלפניי העותר פנה לעירייה, ואף פעל לביטול להליכי הגבייה בנוגע לדירת המגורים, תוך פנייה לבית המשפט המחוזי ואחריו לבית משפט השלום, ורק שאלו כשלו, והדירה הייתה אמורה להיות מוצעת למכירה, הגיש עתירה זו. על אף שאמנם יש בכך שהוי, בנסיבות העניין איני סבורה כי די בכך לדחות את העתירה על הסף (לאיזון בין אינטרס הפרט לרשות הציבורית בהקשר זה ראו: הנרי רוסטוביץ', ארנונה עירונית, 1296 (מהדורה חמישית, 2008).

...

דין טענתו להידחות גם בהיבט המנהלי.

בחינת המקרה שלפניי לאור המבחנים שנקבעו בפסיקה, מובילה למסקנה כי לא מתקיים בענייננו שיהוי סובייקטיבי.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל העתירה נדחית.

בעקבות זאת הגישו העותרות ואחיהן תביעה לבית המשפט, על דרך של המרצת פתיחה (ה.פ 509/06), שבגדרה עתרו לאכיפת הסכם הפשרה ולביטול כל הליכים המינהליים בהם נקטה עירית תל אביב כנגד העותרות ואחיהן, לשם גביית החובות מושא הנכסים כמפורט בהסדר הפשרה.

במסגרת העתירה החדשה (עת"מ 60955-01-15) עלתה השאלה האם רשות מקומיות רשאית לנקוט בהליכי גביה מינהליים, לגביית חובות ארנונה ומים, וזאת לאחר שהליכים משפטיים שבהן נקטה בגין אותם חובות נמחקו.

האם הוכח קיומו של חוב? או שמא נגועים הליכי המשיבה בשיהוי ו/או היתיישנות? לטענת העותרות, אין כל חוב ארנונה בגין הנכס מושא הדיון וכי במשך עשרות שנים לא הגיעה כל דרישת חוב ארנונה מטעם עירית תל אביב וכי סרובה כיום ליתן להן אישור לרישום הזכויות על שמן בלישכת רישום המקרקעין, נובע מקיומה של טענת חוב בגין נכסים אחרים שבבעלות העותרות, ענין המתברר במסגרת עת"מ 60955-01-15.

...

לאור כל האמור לעיל, גם בהינתן קיומו של חוב של העותרות בגין נכסים אחרים, לא ניתן לזקוף חובות אלו על הנכס הנדון, לצורך הוצאת אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות.

סוף דבר משנמצא כי המשיבות לא הוכיחו קיומו של חוב בגין הנכס מושא הדיון אלא טענו טענות בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי בנדון, ומשהגעתי למסקנה, כי גם בהינתן קיומו של חוב הרי שניסיון הגבייה הפסיבי בו ביקשה עירית תל אביב לנקוט בעצם סירוב ליתן לעותרות אישור כמבוקש, נגוע בשיהוי ניכר ומשדחיתי הטענה בדבר אפשרות יחוס חוב בגין נכס אחר אל הנכס הנדון, לא נותר לי אלא לקבל העתירה ולחייב עירית תל אביב בהנפקת האישור המבוקש.

לאור כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת.

עניינה של העתירה חובות העותרים לעריית ת"א בעינייני ארנונה ומים בשל 9 נכסים שונים המצויים ברח' נחמה 11, דרך מנחם בגין 7 ורח' נס ציונה 9 בת"א. החובות לטענת העותרים התיישנו, חלקם אף בוטלו ונמחקו לרבות בהחלטות שיפוטיות, חלקם הועברו ע"ש החברה שלא כדין, אך הערייה מתעקשת לגבותם ולפיכך יש למחקם תוך קביעה שאין אפשרות לגבותם בהליכי גביה מינהליים, ומכל מקום באופן המינהלי בו פעלה הערייה לגבייתם.

...

דעת הרוב שנמסרה ע"י כב' הש' דפנה ברק ארז סברה אחרת וכלשונה: "יש אמנם להצר על אי-הסדרים שהתגלו בגביית הארנונה בעיריית רמת גן. אולם, מהיבטו של המשיב התוצאה היא שהוא יצא נשכר מכך וקיבל הטבה בעלת משמעות כלכלית נכבדה. ככל שנגרם למשיב נזק ראייתי כלשהו מכך שההתדיינות בגין חיוב הארנונה הגיעה לערכאות לאחר שהנכס כבר פונה, הרי שניתן לכך מענה שלם בדרישה שהופנתה כלפיו – לשלם ארנונה רק ביחס לשנתיים שקדמו למועד הדרישה. למעשה, אני סבורה כי אף כאן הלכה העיריה כברת דרך ארוכה מאוד, ואולי ארוכה מדי, לקראת המשיב, וזאת בהתחשב בכך שלא שילם ארנונה במשך קרוב לשלושים שנה אם כן, אני סבורה כי אף שאכן ככלל הגישה כלפי חיוב למפרע אינה אוהדת, הרי שבמקרה דנן ישנה הצדקה מלאה לחיוב כזה. למעשה, ייתכן בהחלט שהיה מקום לחייב את המשיב אף בגין תקופה ארוכה משנתיים, אך עניין זה אינו בפנינו." לדעתה זו הצטרף כב' הש' מזוז שסבר אף הוא כי לא יוכל החוטא לצאת נשכר.

הש' מזוז קובע כי הגם שקיימת חובת הגינות לרשות קיימת גם חובת הגינות של הפרט כלפי הרשות וכלשונו: "עצם התפיסה בדבר חובת הגינות של הפרט ביחסיו עם הרשות זכתה להכרה רחבה, ואף נעשה בה שימוש הלכה למעשה" ובהמשך "כשם שקיימת חובת הגינות כללית של הרשות כלפי הפרט, כך קיימת גם חובת הגינות כללית - שונה בהיקפה ובמקורותיה - של הפרט ביחסיו מול הרשות. אני סבור כי קיימת חשיבות במסר הערכי-חינוכי שבקביעה בדבר קיומה של חובת הגינות כללית של האזרח ביחסיו עם הרשות, גם אם בפועל היקפה ועוצמתה של חובת הגינות זו תהא שונה בהתאם לסוגי מצבים ונסיבות" נסכם אם כן עד כאן ונאמר כי חובת ההגינות השלטונית, מחייבת את העירייה לגבות מס אמת מהחייבים ומהאזרח לשלם לרשות מס אמת.

סוף דבר העתירה מתקבלת ברובה.

העותר ביקש שחיובי הארנונה והמים על הנכסים יבוטלו, וכי יינתן צו מניעה קבוע האוסר על גביית החובות מושא העתירה.

נטען כי מדובר בחוב ארנונה משנת 1989 ועומדת לעותר טענת היתיישנות שכן המשיבה שקטה על שמריה משך זמן רב עד שהחלה בהליכי הגבייה.

הנכס ברחוב סלסה 26 (חנות המכולת) טענות העותר העותר טען כי החובות בגין נכס זה הוסדרו במסגרת הסדר הפשרה, לאחר שהמשיבה קיבלה את מרבית טענות העותר, כפי שיוצגו להלן נטען כי לטענת המשיבה החוב על נכס זה הנו החל מתאריך 1.1.1995 עד לתאריך 1.2.2002 בסכום של 181,477.84 ₪, כדלקמן: חוב ארנונה בסך 161,061.89 ₪, חוב מים עד תאריך 31.12.2009 בסך 10,928.24 ₪ והוצאות אכיפה בסך של 10,117.71 ₪.

...

משאלו פני הדברים, מצאתי כי דין העתירה דחייה על הסף, אך זאת למעט בעניין החובות בגין הנכס באבן סינא עד למועד קבלת אישור העירייה לטאבו – כפי שיפורט להלן, וזאת משום שעל נכס זה יש אישור מפורש מהעירייה כי הוא נעדר חובות ואינטרס ההסתמכות של העותר גובר בנסיבות על השיהוי שבהגשת העתירה.

עוד נטען כי דין הבקשה להידחות לגופו של עניין מחמת שיהוי והתיישנות, כאשר משלוח מכתב דחיית הצעת הפשרה היה לפני 13 שנים, וכי אין כל מקור חוקי המחייב את העירייה לצרף את תשובת משרד הפנים להודעת העירייה לעותר על דחיית הפשרה.

סוף דבר העתירה נדחית ברובה, פרט לחוב בגין הנכס ברחוב אבן סינא 41 – חובות העותר בגין נכס זה שנצברו עד להוצאת אישור העירייה לטאבו ימחקו.