עתירה לביטול החלטת שר הפנים בדבר רישום תושב קבע

]השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ת' בזק-רפפורט) בעת"מ 21314-06-20 מיום 20.6.2021 בו נדחתה עתירה מנהלית שהגישו המערערים על החלטת משיב 1, שר הפנים, מיום 10.2.2020 (להלן: ההחלטה) לדחות בקשה למתן היתר שהייה בישראל שהוגשה בעיניינה של מערערת 1 (להלן: המערערת).

המערערת ובעלה גם ניסו להסתיר בראיון את נשואי הביגמיה, נתון נוסף המביא לדחיית הבקשה, לאור ההלכה הפסוקה כי די בנתונים כוזבים כדי להביא לדחיית בקשה לרישיון ישיבה בישראל או לביטול רישיון לאחר שניתן.

דברים אלו נכונים על דרך קל וחומר שעה שמדובר בהחלטה על מתן אשרה מטעמים הומנטריים – לפנים משורת הדין – לגביה שיקול דעתו של שר הפנים הוא רחב במיוחד (בג"ץ 3840/13 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 9 (30.11.2015); בג"ץ 4380/11 פלונית נ' מדינת ישראל – שר הפנים, פסקה 30 (26.3.2017); בר"מ 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול, פסקה 10 (13.9.2018)).

בסעיף 2 להוראת השעה נקבע כך: בתקופת תוקפו של חוק זה, על אף האמור בכל דין לרבות סעיף 7 לחוק האזרחות, שר הפנים לא יעניק לתושב איזור או לאזרח או לתושב של מדינה המנויה בתוספת אזרחות לפי חוק האזרחות ולא ייתן לו רישיון לישיבה בישראל לפי חוק הכניסה לישראל, ומפקד האיזור לא ייתן לתושב איזור היתר לשהייה בישראל לפי תחיקת הבטחון באיזור.

מכל מקום, גם בהעדר רישום על הנישואין, הרי משנתגלה קיומן של מערכות משפחתיות מקבילות, הגיונה של מדיניות המשיב שלא לאשר בקשות לאיחוד מישפחות במצב של ריבוי נישואין הולם גם למצב זה שבפנינו' (בג"ץ 5291/05 איזברגה נ' שר הפנים (26.10.2005))" (שם, פסקות 15-14).

...

מנגד המשיבים טענו כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית.

דיון והכרעה לאחר עיון בטיעוני הצדדים ושמיעתם לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות וכך אציע לחבריי שנעשה.

על פניו אפוא, לו הבקשה הייתה מבוססת על סעיף 3 להוראת השעה, היא הייתה נדחית, כפי שההליך המדורג שהחלו בו המערערת ובעלה הופסק בשנת 2008 בשל היחסים הביגמיים שמנהל הבעל עם האישה הנוספת (וראו עוד בעניין זה: עע"מ 4119/15 אלקנבר נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים, פסקה 25 (9.12.2018)).

ההחלטה ודאי אינה מצדיקה התערבות בית משפט זה. בשים לב לכל האמור, לטעמי דין הערעור להידחות תוך חיוב המערערת בהוצאות בסך של 3,000 ש"ח לטובת המשיבים.

רקע עובדתי והליכים קודמים המערער נולד בירושלים בשנת 1966, ובשנת 1967 נרשם כתושב קבע בישראל.

גם עניין זה כבר נדון בעיניין עווד, והשופט (כתוארו אז) ברק הבהיר כי "סמכות הביטול של שר הפנים אינה הופכת את ישיבת הקבע לישיבה בחסד. ישיבת הקבע היא בדין, ורק שיקולים עינייניים יש בכוחם להפעיל את סמכותו של שר הפנים. למותר לציין, כי הפעלתה של סמכות זו, הלכה למעשה, נתונה לבקורת שיפוטית" (שם, בעמ' 431).

בפסקות 34-33 לפסק דינו של בית משפט קמא נימנו השיקולים הרלוואנטיים שצריכים היו להלקח בחשבון על-ידי שר הפנים, ובין היתר נאמר: "מלכתחילה ניצב העותר לפני משוכה גבוהה בכל הקשור להשבת רישיונו לישיבת קבע גם בהעדר המניעה הפלילית הנטענת. כך הדבר, נוכח ההעדרות הממושכת; רכישת האזרחות הזרה; הזיקות הנמשכות של משפחתו לארה"ב; ניהול העסקים בארה"ב; וכן הזיקה החלשה יחסית לישראל [...

כשיקולים נגדיים, שניתן היה לתת להם משקל בהחלטה בעיניין השבת רישיון ישיבת הקבע לעותר, ניתן היה לשקול בין היתר את נקודת המוצא המקילה שעניינה החזקת העותר בעבר ברישיון לישיבת קבע כתושב מזרח ירושלים וכן את מגורי משפחתו המורחבת בה. ניתן היה לשקול גם את הזמן הממושך שבו נמצא העותר בישראל עד לעת הזו (לפחות משנת 2005); את השבת המעמד לבני משפחתו המורחבת; ואת קיומו של התא המשפחתי בירושלים תוך פיתוח זיקות בהתאם.

...

כן נדחו טענותיו של המערער בעניין זכות הטיעון המוקנית לו, בין היתר, משום שבסופו של דבר נערך לו שימוע וניתנה החלטה מנומקת.

לעומת זאת, עומד בעינו השיקול העצמאי המבטא התנגדות ערכית-מהותית להענקת מקלט או סיוע לעבריין מורשע שמבקש לחמוק מאימת הדין.

בשים לב לשיקולים אלה ניתן היה להגיע גם למסקנה שונה; אך כידוע, בגדרי הביקורת השיפוטית בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו.

סוף דבר: בהינתן שההחלטה בעניינו של המערער איננה חורגת מן המדיניות המרחיבה, ובהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו, אציע לחבריי לדחות את הערעור.

הוא נרשם כתושב קבע בישראל.

כאן המקום לציין, כי עתירה שהגיש המערער, ובה העלה טענות לעניין פקיעת תושבותו, נמחקה בפסק דין מיום 12.6.2013 (כב' השופט ד' מינץ, עת"מ 2066-05-13), בנימוקים כי העתירה מוקדמת, ובהיעדר מיצוי סעדים.

אשר לתחימת ההיתדיינות, ציין בית הדין כי המערער לא הגיש כל בקשה לביטול ההחלטה בדבר פקיעת תושבותו.

כך עולה בבירור מפסיקת בית המשפט העליון אליה הפנה בית הדין, הסבה על אמות המידה למתן תושבות למי שהיו בעבר תושבי מזרח ירושלים (ראו עע"מ 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.2017); ראו גם בפיסקה 23 לפסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בעע"מ 9807/09 ‏ זרינה נ' משרד הפנים (1.8.2011)).

...

התוצאה היא, כי אין בטענה האמורה כדי לסייע למערער.

נוכח כל האמור, לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין.

משכך, הערעור נדחה.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 25966-06-17 אבו סרחאן ואח' נ' שר הפנים- משרד הפנים ואח' תיק חצוני: בפני כבוד השופט אלי אברבנאל המערערים 1.מוחמד אבו סרחאן 2.מרים אבו סרחאן 3.מחמוד אבו סרחאן 4.אנתסאר אבו סרחאן 5.תסנים אבו סרחאן המשיבים 1.שר הפנים- משרד הפנים 2.רשות האוכלוסין וההגירה 3.היועץ המשפטי לממשלה פסק דין

לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 בירושלים, בתיק 2411-15 (כבוד הדיינת שרה בן שאול וייס), שבו נדחה ערר על החלטת המשיב 2 (להלן: המשיב) לדחות את בקשת המערערים לקבלת רישיון לישיבת קבע בישראל.

היא מסקנה שאינה חורגת ממיתחם הסבירות, ואין איפוא עילה להתערב בה. על-יסוד מסקנת המשיב דלעיל, בדבר אי-הוכחת מרכז חיים בישראל בהתייחס לתקופה שקדמה ליום 5.8.03, החלטתו לדחות את בקשת העותרים לאיחוד מישפחות ניתנה אף היא בגדר מיתחם הסבירות, שכן הבסיס ההומניטרי להענקת רישיון לשהיית קבע בישראל בהליך של איחוד מישפחות נסמך, כמבואר ברקע המשפטי לעיל, על מציאות של מגורים רצופים בישראל לאורך תקופת ההליך המדורג".

טענות הצדדים לטענת ב"כ המערערים עתירה בתיק עת"מ 294/05 הוגשה מטעמו של האב ומטעמם של המערערים 1 ו-2 בלבד, ולא צורפו אליה מערערים 3 - 5 "משום שהמשיב מעולם לא הודיע לגבי יתר הילדים... כי גם הם היו רשומים במעמד אירעי ומעמדם זה בוטל, כשם שהודיע על כך ספציפית לגבי המערערים 1 ו-2". לטענתו בעיניינם של מערערים 3 – 5 לא ננקט שהוי מצידם, שהרי מאז שנת 2006 ועד לשנת 2012 המשיב "סרב לקבל או להתייחס לבקשותיהם, זאת מבלי לציין בפניהם כל סיבה או נימוק לכך... המשיב מעולם לא נתן להם תשובה מסודרת המבהירה את סיבת הסרוב ותמיד נתקבלו תשובות עמומות...". ב"כ המערערים הוסיף כי "ברור לכל בר דעת כי לו ידע האב כי גם המערערים 3 – 5 היו רשומים במעמד אירעי ומעמדם בוטל כשם שבוטל מעמדם של המערערים 1 ו-2, היה האב, במפגיע, מצרף גם את המערערים 3 – 5 לבקשת האחמ"ש 1200.06 שהוגשה ביום 21.6.06, אשר אושרה, זאת במיוחד כאשר הדבר היה אפשרי מבחינת גילאיהם... אלא שבשל היתנהלותו הלקויה של המשיב אשר לא הודיע עד ליום מתן תשובתו ביום 18.12.12 כי גם המערערים 3 - 5 היו רשומים במעמד אירעי ומעמדם זה בוטל, ואף אחד מהמערערים או מטעמם לא ידע זאת קודם ליום 18.12.12. לא צורפו המערערים 3 - 5 לבקשת האחמ"ש משנת 2006"."

ממכתבו של בא כוחם למשיב מיום 30.10.2012 עולה כי רק בעת פגישה שקיים עם נציגי המשיב נודע לו על עמדתם בעיניין שלילת מעמדם של המערערים בשל העידר מרכז חיים בישראל, וכי "עד להיום לא ברור לנו למי מהילדים ניתן מעמד תושב אירעי ולמי ניתן מעמד קבע". המערערים טוענים כי מעולם לא הומצא להם מכתבו של המשיב מיום 8.6.2006 בדבר ביטול מעמדם הארעי.

...

פסק הדין של בית הדין לעררים בית הדין קבע כי "נקודת המוצא היא, כי במועד אישור הבקשה משנת 2001... לא התגוררו העוררים, אף לא אחד מהם – בישראל", וכי דין הערר להידחות בשל שיהוי, שהרי "ההחלטה העומדת ביסוד הערר אינה הודעת המשיב בדבר ההחלטה משנת 2012, אף לא החלטתו משנת 2015, אלא החלטתו משנת 2006". בית הדין ציין כי רק ביום 2.5.16 טען ב"כ המערערים לראשונה כי לא קיבל את מכתב המשיב מיום 8.6.06, שבו נדחתה בקשתם של המערערים לקבלת מעמד ארעי.

אשר לקביעתו החלופית של בית הדין, ולפיה בקשתם של המערערים ראויה להידחות גם לגופה – אין די בקביעה זו כשלעצמה כדי לדחות את הערעור.

התוצאה הערעור מתקבל בחלקו כלהלן: בעניינם של מערערים 1 ו-2 הערעור נדחה.

בעניינם של מערערים 3 - 5 הערעור מתקבל בחלקו, באופן שפסק הדין בעניינם מתבטל, על מנת שהמשיב ייבחן את בקשתם לקבלת רישיון לישיבת קבע מיום 30.10.2015 לגופה, ויקבל בה הכרעה מחודשת.

העותרת, תושבת קבע בישראל, הגישה במאי 2022 בקשה להיתאזרחות לפי סעיף 5 לחוק האזרחות, התשי"ב-1952 (להלן: חוק האזרחות או: החוק).

מכתב על כך נימסר ביום 7.12.2023 במסירה אישית לעו"ד דוגה שחתם על המכתב וציין על גביו: "קבלתי בידי". ביום 19.12.2023 שלח עו"ד אבראהים פנייה למנכ"ל משרד הפנים באמצעות מערכת פניות מקוונת של רשות האוכלוסין, והלין בפנייתו כנגד דחיית בקשת מרשתו להיתאזרחות על אף ש"ברור וידוע כי בימי המילחמה ברוסיה אין כל אפשרות להשגת האישור [על ויתור על אזרחות רוסית]". באותו היום נכתב מכתב מענה מטעם המשיבים לפיו בקשת ההיתאזרחות של העותרת ניסגרה ביום 7.12.2023 בהתאם לנוהל, וזאת בהיעדר תימוכין ממשיים למאמצים מצדה להשיג אישור אודות ויתור על אזרחותה הרוסית על-מנת לקבל אורכה נוספת לצורך הצגת אישור כאמור. מכתב המענה הנ"ל נשלח לעו"ד אבראהים בדואר רשום לכתובת המופיעה בכתבי-בי-דין של עו"ד אבראהים וכן על גבי נייר המכתבים של משרדו (ויוער כי אותה כתובת צוינה גם בפתיח כתב העתירה הנוכחית). הדואר חזר כ"לא נידרש". בסופו של דבר, מכתב המענה הנידון מיום 19.12.2023, נימסר במסירה אישית לעו"ד דוגה בלישכת רשות האוכלוסין ביום 19.2.2024 (כשבוע לאחר הגשת העתירה שבכותרת).

בפתיח כתב העתירה ביקשה העותרת לבטל את החלטת המשיבים לדחות את בקשתה להיתאזרחות, שעה שאין ביכולתה להשיג אישור אודות ויתור על אזרחותה הרוסית.

בנימוקי כתב העתירה נטען כי דחיית בקשת ההיתאזרחות של העותרת אינה סבירה תוך שהודגש כי בסמכותו של שר הפנים לפטור את העותרת מהדרישה לויתור על אזרחותה הזרה מכוח סעיף 6(ד) לחוק האזרחות.

על העותרת להגיש למשיבים בקשה מתאימה בהתאם לנוהל החל על העניין, קרי- עליה להגיש בקשה להיתאזרחות שבה תסמן את האפשרות של פטור מדרישת הויתור על אזרחותה הזרה, תוך פירוט הסיבות בעטין היא עותרת לפטור ותוך צירוף ראיות בעיניין, דבר שיאפשר לגורם המוסמך לידון בבקשתה לפטור ולהכריע בה. לאחר שתנתן החלטה בבקשת הפטור, ובכפוף למיצוי הליכים, יהיו דלתות בית המשפט פתוחות לפני העותרת לצורך הפעלת ביקורת שיפוטית לגבי ההחלטה שתנתן, אם וככל שיהיה צורך בכך.

...

אשר לבקשת העותרת לתיקון כתב עתירתה, דין הבקשה להידחות: ראשית, העותרת לא הגישה בקשה ערוכה כדין בצירוף תצהיר לתיקון כתב עתירתה.

ככל שכוונת העותרת היא לתקן את כתב עתירתה כדי לעתור כנגד אי מתן מענה של מנכ"ל משרד הפנים לפניית בא כוחה אליו – אף בעניין זה אין מקום להיעתר לבקשת התיקון.

אשר על כן, ונוכח הטעמים שפורטו, הבקשה לתיקון כתב העתירה נדחית.