עתירה לביטול החלטת רשות התמרור בדבר הקמת תחנת מוניות

בהתאם לתקנה 18(ב) לתקנות התעבורה התשכ"א- 1961 הצבת תמרור המורה על תחנת מוניות (תמרור מספר 507), הוצאה מסמכות רשות התמרור המקומית והועברה לידי רשות התמרור המרכזית ועל כן היה נידרש לצרף כמשיב לעתירה את רשות התמרור המרכזית בהיותה "רשות אחרת הנוגעת בדבר". העתירה הוגשה כשהיא נגועה בחוסר תום לב מובהק.

גם בהיתעלם מטענת המשיבים כי התמרורים הוצבו ביום 16.5.13 והוסרו ביום 19.6.13, כנחזה מנספחים 12 ו- 13 לתגובה, ובהנחה כי המועדים הנטענים על ידי העותרים בעתירתם הם המועדים הנכונים, ובהנחה נוספת כי ההחלטה על מיקום התחנה מהוה אישור להקמת תחנת מוניות על ידי העותרים (כטענת העותרים), הרי שהעתירה הוגשה כשנה לאחר הסרת התמרורים (על פי נתוני המשיבים כשנתיים וחצי לאחר הסרתם), ולאחר ביטול ההחלטה על אישור תחנת המוניות, כגירסת העותרים.

...

הטענה כי העותרים עומדים בכל הקריטריונים נטענה ללא פרוט וללא אסמכתאות ולכן לא ניתן להתייחס אליה, הטענה לענין מקור הקריטריונים והרלוונטיות שלהם הועלתה אגב דיון ולא נטענה בעתירה או בהליכים שהתקיימו בפני המשיבים ומטעמים אלה נדחות הטענות.

סוף דבר: אני דוחה את העתירה.

העותרים ישלמו למשיבים את הוצאות המשפט ושכ"ט עורך דינם בסך של 10,000 ₪.

על פי העותר, סד הזמנים שנקבע בעתירה הראשונה לקבלת ההחלטה של רשות התמרור ועד לחודש 4/20 הוא מהותי ומשעה שההחלטה נתקבלה רק ב- 7/21, באיחור ניכר ובאופן הסוטה מהמוסכם בפסק הדין בעתירה הראשונה ללא הסמיכה לכך על ידי בית המשפט, דין ההחלטה להתבטל.

בטיעונים משלימים בכתב שהגיש העותר לאחר הדיון, היתייחס העותר לטענות, על כך שלא ציין את דבר קיומו של פסק דין קודם "חלופי" בין הצדדים אשר ניתן במסגרת בג"צ 197/68 (להלן גם: "הפסק בבג"צ") ואשר למעשה הכיר בזכות המשיבים להקים תחנת מוניות מול חנותו של העותר ובאופן המשתיק את העותר מלהתנגד להקמת תחנת המוניות כאמור.

דיון והכרעה לאחר בחינה ודיון אני רואה לדחות את העתירה, בעיקר שעה שלא הוצג לפניי כל נתון המלמד כי החלטת רשות התמרור נגועה בחוסר סבירות אשר מצדיקה את היתערבות בית משפט זה. עסקינן בהחלטה מקצועית אשר בחנה ואישרה בקשה להצבת תמרורים עבור תחנת מוניות ברחוב, כפי שזו הומלצה בפניה על ידי רשות התמרור המקומית בערייה בעקבות בקשה שהגישו המשיבים ביום 3/2/2020 להצבת התמרור הנ"ל. לענייננו נציין כי קבועים כללים לקביעת הסדרי תנועה, זאת בחלק ב' סימנים א', ג' לתקנות.

...

למותר להבהיר כי חובת ההתייעצות כשמה כן היא, ואין כל מקום למסקנה כי רשות התמרור המקומית מחויבת לאמץ את עמדת גורמי המשטרה.

לסיכום אם כן וכפי שנקבע בפתח פסק דין זה, אני מורה על דחיית העתירה.

לאור התוצאה ודרך ההתנהלות, אני מחייב את העותר בהוצאות משפט המשיבים על פי הפירוט הבא: העותר יישא בהוצאות המשיבים 1 ו – 2 בסך 10,000 ₪.

בתום תקופת הניסיון החליט המפקח להורות על הסרת התמרורים ובטול תחנת המוניות (להלן: "החלטת הביטול").

סבירות ההחלטה כפי שתואר לעיל בהרחבה, בקשת העותרת להקמת תחנת מוניות נבחנה פעמים רבות על ידי הרשויות השונות.

הצעת העותרת להקמת מרחבים משותפים למוניות ואוטובוסים אינה נראית, על פני הדברים, כפיתרון מעשי במקום כה עמוס וכאשר לא ניתן להפריד בין מקומות עצירת האוטובוס ומקומות לעצירת המוניות.

...

סוף דבר בשים לב לכל האמור אין כל מקום להתערב בהחלטת המפקח.

על כן, הנני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם למשיב – משרד התחבורה - הוצאות בסך של 25,000 ₪.

במסגרת העתירה הקודמת הגיעו הצדדים להסכמה שקבלה תוקף של פסק דין שלפיה יוותר על כנו צו מניעה שאוסר על הצבת תמרור או סימון שנוגע להקמת תחנת מוניות, וכן אוסר על חניית מוניות מול חנות המבקש עד לקבלת החלטה בעיניין זה על ידי רשות התמרור המרכזית במחוזות חיפה והצפון (היא המשיבה 3 בהליך דנן).

בהתאם לכך נקבע שככל שיוחלט לאשר את הקמת התחנה, יבוטל צו המניעה בחלוף 7 ימים ממועד ההחלטה.

לא מצאתי כי טענות המבקש מגלות עילה להתערב באיזון שערך בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטתו ומשאלה הם פני הדברים דין הבקשה להדחות על פי אמות המידה המקובלות (ראו והשוו: בר"ם 4342/20 שוקר נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה טייבה, פסקה 3 (28.6.2020); בר"ם 8313/19 מזנישווילי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (19.2.2020)).

...

לא מצאתי כי טענות המבקש מגלות עילה להתערב באיזון שערך בית המשפט לעניינים מינהליים בהחלטתו ומשאלה הם פני הדברים דין הבקשה להידחות על פי אמות המידה המקובלות (ראו והשוו: בר"ם 4342/20 שוקר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה טייבה, פסקה 3 (28.6.2020); בר"ם 8313/19 מזנישווילי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 6 (19.2.2020)).

לא מצאתי כי הראיות החדשות שהגשתן התבקשה, יש בהן כדי לשנות את התמונה, והבקשה להגשתן נדחית אפוא.

הבקשה נדחית אפוא.

בעתירה זו הושג הסכם שנירשם בפרוטוקול בית-המשפט מיום 12.9.71 במלים אלה: "להצעת בית-המשפט הסכימו המשיבים להרשות לששת העותרים חניית מונית אחת ברחוב חיים עור ליד הסופרמרקט, נוסף על הקמת התחנה שתוקם בכיכר אורוגואי. זכות החניה ברחוב חיים עוזר תהיה לאחת המוניות בלבד, מתוך אלה שתחנתם אושרה בכיכר אורוגואי, כדי להזעיק מונית בעת הצורך. סגן פרקליט המדינה מבקש להדגיש שאישור התחנה בכיכר אורוגואי יהיה כפוף למילוי התנאים הקבועים בתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, ומודיע שאם יפרו העותרים, או אחד מהם, את רשות החניה ליד הסופרמרקט שניתנה למונית אחת בלבד, ויחנו יותר מאשר מונית אחת, יבטלו את היתר החניה לגבי המקום הזה." (כיכר אורוגואי היא במרחק כ-510 מטר בקוו אוירי מבנין הסופרמרקט.

במקרה דנן תבעו העותרים (עצמון) לעצמם אותו דבר ממש שניתן למשיבים, דהיינו תחנה ליד הסופרמרקט, ולענין זה אין נפקא מינה שבשבילם היתה זאת תחנה נוספת לזו שיש בידן מול אותו מקום, בעוד שבשביל המשיבים זאת תחנתם היחידה באותו רחוב.

בנוסף על פגם ההפליה שבו לוקה הסכמת הרשויות ב-בג"צ 119/71, היא לוקה גם בפגם משפטי-פורמאלי החייב לפסול אותה: גם לפי חוק-העזר הנ"ל (סעיף 2) וגם לפי תקנה 17 (א) (3) של תקנות התעבורה אין לקבל החלטה חיובית על רשוי תחנה ועל הקמת התמרור המתאים לתחנה אלא לאחר היתייעצות עם המישטרה.

...

בישיבה הראשונה שהתקיימה בעתירה זו במעמד בעלי-הדין החלטנו על תקופת נסיון נוספת של שלושה חדשים כדי להיווכח כיצד מתבצע ההסדר שהושג ב-בג"צ 119/71.

למקרא תצהירים אלה מתחזקת המסקנה שההסדר אינו ניתן להפעלה ככתבו וכרוחו, דהיינו שליד הסופרמרקט תחנה מדי פעם רק מונית אחת, שתיקרא לשם באלחוט מן התחנה הראשית של המשיבים שהיתה צריכה להיות בכיכר אורוגוואי.

שאין מנוס ממנו על-פי חומר הראיות הנמצא לפנינו.